האלימות הפכה להיות תופעה רווחת יותר ויותר בארצנו. היא מעין מגיפה האוכלת כל חלקה טובה. כל אחד מאיתנו הנובר בממלכת האינטרנט ומשוטט בקרב שפע הכותבים מגלה כי האלימות המילולית כבשה מקום מרכזי בהווי המקומי. אין מדובר במלחמות עם אויבינו שמעבר לגבול, אלא באלימות שפשתה בתוכנו.
בשפע הכותרות ברשת ביום אקראי אנו רואים כי אב זועם היכה תלמידים בבית ספר בטענה כי התנכלו לבנו; חוגגים השליכו לעברם של שוטרים בקבוקים; ועוד. למרבה הדאגה, האלימות כבר איננה מעוררת התרגשות או תסיסה. התרגלנו.
זו תחושה מחרידה. הביטויים הגסים והאלימים ואף הרמת היד - הפכו לתופעת קבע בחיינו. התופעה החמורה הזו איננה יודעת מעצורים, ועל כולנו להילחם בה ללא רתיעה. אל לנו להסכים להתפשטותה. כיצד ניתן למגר את התופעה? כיצד לסלקה מנופנו? הפתרון טמון במערכה חינוכית מקיפה. יש להכריז במערכת החינוך על שיעורי מחנך ושיעורי אזרחות כמקצועות בעלי עדיפות עליונה. יש לטעת בלב ילדינו את הרצון העז לסלק מנופנו את האלימות, הגסות, ההתפרעות.
נכון, מדובר במערכה מקיפה וממושכת, אבל יש לפתוח בה. אין להסס. מלבד החינוך, אשר יקנה לדור הבא את הערכים הללו, יש גם להזעיק את מערכת בתי המשפט כדי להחמיר את העונשים על עבירות אלימות למיניהן. אל לשופטי ישראל להסתפק בעסקאות טיעון הנפוצות כיום. עליהם להטיל עונשים כבדים בהרבה מאלה הנהוגים כיום על עבריינים אלימים. גם יש לבטל את הקלות שבה משתחררים עבריינים אלימים לאחר שמפחיתים שליש מעונשם.
המערכת כולה חייבת להתלכד סביב המשימה העיקרית: הרחקת האלימות מנופנו. זו משימה כבדה אך נעלה וחשובה. היא צריכה להוות מלחמת קיום שבלעדיה תמצית קיומנו בארצנו תהיה נטולת ערך. ויפה שעה אחת קודם.