משהו: הבעיה של הפוליטיקה הישראלית היא שהיא מלאה בטיפוסים שלא מבינים למה מרוול לא עושה עליהם סרט.

מזוודתי ואני

טסתי לאיטליה והגעתי. גם המזוודה הגיעה. עד כה, תיאור נסיעה לחו"ל לא כלל דיווח על גורל המזוודה. בימים האלה, הדבר המרגש ביותר הוא לראות שהמזוודה שלך הגיעה גם היא. טסתי באל–על, חברה שאני תמיד מעדיף לטוס בה.

טיסות בימים האלה מאופיינות בתשומת לב לטרולי, אותה מזוודה קטנה שאנשים לוקחים איתם ושעתה הפכה להיות העיקר בחיים. יש הרבה אנשים אשר מתוך פחד שהמזוודה לא תגיע, טסים רק עם טרולי ובו הם אורזים את כל הדרוש לטיול. בני אדם לא סומכים עוד על הטסת המזוודה שלהם, שמא תאבד לעד בשדות תעופה שבהם נערמות מזוודות במתחמים של מזוודות יתומות. גם אני לקחתי איתי, כתמיד, טרולי לצד המזוודה, אבל הפעם בטרולי הייתה אריזה קפדנית של כל מה שנחוץ לשרוד גם אם המזוודה לא תגיע.

אה הא. זה לא פשוט. כאשר מסרתי את המזוודה שלי בשירות טרום טיסה של אל־על, יום לפני הטיסה עצמה, נפרד ממנה בתקווה, הודיעו לי הודעה שלא שמעתי מעודי: רק 50 הנוסעים הראשונים יורשו להעלות טרולי לטיסה, החל מהטרולי ה־51 המזוודות הקטנות האלה יישלחו לבטן המטוס.

אני לא רוצה להיפרד מהטרולי שלי. אני רוצה אותו לידי. אם יש דבר שאני שונא זה להילחם על המקום הראשון בתור, אבל הבנתי שאין לי ברירה. הייתי בשדה מוקדם, אפילו העמדתי את הטרולי שלי בשער העלייה למטוס עוד לפני שפתחו אותו. התנהגתי כחיה מבוהלת או כחיית טרף האורבת להזדמנות להשיג לעצמה מזון. ברגע שפתחו, זינקתי. אלה דברים שאני לא אוהב, אני אוהב להגיע לטיסה בנחת ובאצילות של נוסעים בינלאומיים, אבל הפעם כל העידון נשאר מאחור. כן, העליתי את הטרולי.

כאמור, גם המזוודה הגיעה לבסוף. הכל בסדר, ואחרי שהכל בסדר, אפשר לחייך ולומר שכל התהליכים היו מהירים, שירות הטרום טיסה הוא רעיון מבורך.

האם תמליץ לחבריך לטוס אל־על? שאלו אותי בסקר בטלפון. סימנתי כן, בציון הגבוה ביותר (רק טוב שלקחנו כריכים, כי כריך הקורנדביף שנותנים בטיסת אל־על לא טעים לי).

 100 הסבלים של ויטרבו

מוצאי השבת האחרונה, ואני נמצא בעיר איטלקית ששמה וִיטֶרְבּוֹ, ומצפה לראות את ה"מָקִינָה" מובלת בידי 100 סבלים. אנסה להסביר, אם כי אין סיכוי שיבינו.

בוויטרבו מתקיים בכל 3 בספטמבר, מאז שנת 1258, טקס שנקרא סנטה רוזה, שבו מובילים דרך רחובות העיר על כתפי סבלים מיוחדים ומאומנים לכך מגדל ענק שמשקלו חמישה טונות, וגובהו 30 מטר, כגובה בית בן 10 קומות. המגדל הזה מעוצב בצורה אומנותית. ארכיטקטים ואומנים מתחרים על הזכות לעצב אותו ומגישים הצעות ומודלים. כל חמש שנים מחליפים מגדל במגדל חדש, המעוצב על ידי אומן חדש.

מישהו שאל צעירה לידי: “איך היית מסבירה את סנטה רוזה למי שלא ראה זאת?". היא ענתה: “לא, אי אפשר להסביר, צריך לראות".

ויטרבו היא עיר מוקפת חומה מימי הביניים, וכולה רועמת הערב בהלמות תופים ותרועת חצוצרות, ותהלוכות בתלבושות ימי ביניים ששום מלביש של סרט הוליוודי תקופתי או פנטסטי לא הצליח להגיע לרמה שלהן.

כבר כשנכנסתי מבעד לשער בחומה ראיתי את המגדל הענק הזה עומד, לבן, יפהפה, פסלי מלאכים עצומים מקשטים אותו, נישא לגובה בלתי נתפס. לא ניסיתי להרים, אבל נודע לי שהמשקל הוא 5,134 קילו.

התושבים מצטופפים לאורך המדרכות, חלקם שם מחמש בבוקר לתפוס מקום.

אני ישבתי במקום נוח, בר מזל בזכות חבר איטלקי, וכולנו מחכים לתשע וחצי בערב, אז יתחילו להעביר את המגדל על כתפי הסבלים לאורך העיר. בינתיים צפיתי בתהלוכות ובזורקי הדגלים, ואז הופיע מצעד הסבלים. 100 גברים רבי־נפח, לבושים כולם בלבן, ומטפחת לבנה לראשם. הם הלכו בקבוצה שדומה לדחפור אל היעד: המגדל הקרוי ה"מָקִינָה של סנטה רוזה". הם נכנסו אל מתחת למגדל, והניפו אותו על הכתפיים ויצאו לדרך. בינתיים נעשה חושך, מכבים את האורות בעיר ורק המגדל מואר במאות נרות (כיום חשמליים, אבל נראים כמו להבות מהבהבות).

הובלת המגדל היא תהליך קשה, וגם מסוכן. כל כמה מאות מטרים הם עוצרים ומניחים את המגדל.

העיר כולה נמצאת בתוך האירוע. ילדים ומבוגרים. אם מישהו רוצה תחושת קהילה, זו היא. אולי יש איזה בן ויטרבו מרדן שאומר “זה לא בשבילי", אבל לא פגשתי כזה.

בגלל הקורונה, האירוע לא התקיים שלוש שנים. בשביל בני ויטרבו זו היא חזרת העולם למה שהוא היה.

המגדל עובר מולי, מואר וראשו בולט מעל בתי העיר, נסחב ומונע קדימה על גב גברים. אני מרגיש שאני נמצא בעולם לא מציאותי. זהו מראה שפשוט לא יכול להיות. הוא נראה כמו מגדל מרבה רגליים, וכל העיר מריעה כשהמבנה הענק והגבוה הזה עובר. 100 פעמים בעבר ראיתי תמונות של המגדלים האלה, אבל כלום לא דומה לזה. כדברי האישה הצעירה: “לא, אי אפשר להסביר, צריך לראות".

גילויים חדשים צצים

בעקבות הבצורת מתגלים כל מיני שרידים עתיקים. יכול להיות שתתגלה גם הציונות. יכול להיות שתתגלה גם מערכת חוק ומשפט הגונה. יכול להיות שיתגלו הזמנים שבהם שר ביטחון לא מחוקק חוק שמבטל את העבירות על החוק שהוא, לכאורה, עשה בפרשת "הממד החמישי".

ישראל עומדת לקבל חוקי דיקטטורה בזה אחר זה. לא צריך להיות ארכיאולוג או היסטוריון כדי להבין שלדיקטטורה קל להיכנס, הנימוקים נראים נכונים: “רק לא ביבי" כערך העליון, אבל אחר כך יעלה הרבה סבל אנושי כדי לצאת מהדיקטטורה.

גילנות

קראתי כתבה על הדרכה למציאת עבודה באחד מהענפים המבוקשים במשק. האיש שהתראיין התרברב בכך שהוא מומחה להכנת אנשים להתקבל לעבודה המבוקשת הזו. אחת השאלות שהופנו אליו הייתה אם הוא לא נתקל בבעיות של גילנות כשהוא מסייע לאנשים להתקבל לעבודה.

“לא", הוא אמר בשוויץ גדול, “הצלחתי להשיג עבודה אפילו לבן 40 פלוס".

פינת השלולית

לצפרדעים בשלולית, נא לזכור: גם נסיכה שנראית לכם לא מעוניינת בכלום, מעוניינת בצפרדע שיעניין אותה. 