שלוש דפיקות חלשות על הדלת בבוקרו של יום ראשון אף פעם לא בישרו לי טובות. יום ראשון זה יום בשורות: חברת החשמל, הארנונה ועוד בעל מכולת שלו אני חייב כסף, מקבלים כוחות מחודשים ובאים לבצע גבייה, לנתק או להזהיר. אז הנמכתי את הווליום של הטלוויזיה וחיכיתי עד יחלפו הדפיקות ואשמע קול צעדים שבים על עקבותיהם.

בדרך כלל זה עובד לי. כמובן שמשאירים לי פתק בצבע אדום בוהק על הדלת, שאת הדבק שבו הדביקו אותו אליה אני צריך לגרד שעה אחר כך. הפעם לא נשמעו צעדים, אלא נוספו דפיקות, בכל פעם חוזקן התגבר, עד שזה כבר נהפך למוגזם וניגשתי עצבני לפתוח את הדלת, מפעיל את המצלמה בסלולרי שלי כדי לצלם את “הגובה" שמשתמש בכוח מוגזם, אולי אם אתלונן עליו אקבל הנחה או הארכה.

פתחתי את הדלת בזעם: “מה הסיפור?", שאלתי, אבל אף גובה לא עמד שם. זה היה שימי, השכן מהבניין ממול. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך מקרוב. שמן מאוד, גופיית סבא בקושי מכסה את בטנו, את רגליו מכסים מכנסי ברמודה מלוכלכים בשאריות אפר סיגריות והוא נועל נעלי בית עם ציפורניים שמוטב שלא אתאר לכם.

“שימי? מה אתה עושה פה?", שאלתי. אני רגיל לראות אותו שוכב במרפסת שלו, שעות על גבי שעות, בחורף המקפיא של ירושלים וגם בשיא הקיץ. מדי פעם אמו המבוגרת וכפופת הגב מגיעה אל המרפסת, מניחה לו שם בקבוק מי עדן ואיזה סנדוויץ' וחוזרת פנימה בלי מילים. עד לא מזמן עוד היה שוכב שם עם רדיו ענק מימי אנו באנו ארצה ומשמיע סשנים בלתי נגמרים של שירים - חודש עצובים, כאלו של ימי זיכרון ואבל, וחודש שמחים, שירי להקות צבאיות, טראנסים, מזרחית כזו של פעם.

השכנים המבוגרים לא התלוננו מעולם, הרי שימי גדל איתם וביניהם, אבל ההיפסטרים החדשים שהגיעו אל השכונה, אלו בני ה־20 וה־30, התלוננו שזה מפריע להם ללמוד וחתמו על עצומה, שאותה הגישו לעירייה, ומאז, בכל פעם שהעז להפעיל את הרדיו, הגיע פקח והשתיק אותו. בסוף שימי התייאש, עמד על המרפסת ובין שלל קללות ניפץ את הרדיו על המדרכה, ארבע קומות מטה. בנס לא עבר שם אף אחד.

פעם שאלתי את בעל הדירה שלי מה הסיפור שלו, הוא בדק שהצ'קים שלי תקינים (טרם ידע שברוב הפעמים יחזרו אליו חסרי אונים וכיסוי) וענה: “מה הסיפור? אתה לא רואה מה הסיפור? מאניה דיפרסיה", אמר.

“מהמלחמה?", שאלתי.
“לא רק במלחמות נהרסת הנפש. אתה שמאלני, אה?", הסתכל עליי והכניס את הצ'קים לכיסו.
“מה קשור שמאלני?", אני לא סובל אותו.
“אתם, כל מה שרע אצלכם, זה מהמלחמות", אמר. “נהיה בקשר לגבי הטחב", הבטיח לשווא וירד במדרגות.

שימי לא עונה לי, נכנס לביתי, התיישב על הספה והתרווח.
“אפשר מים?", שאל.
“בטח" חייכתי בלי לדעת למה, אף פעם לא דיברנו או יצרנו כל קשר ובכל זאת לא הרגשתי שהסיטואציה הזו מוזרה לי.
“בעצם, יש לך קולה?", התחרט.
“לא יודע אם יש בה עוד גזים", עניתי ופתחתי בקבוק קולה מהמקרר.
“תביא, מקסימום אני אשים מהגזים שלי", הוא צחק ושחרר נחירה. צחקתי יחד איתו ומזגתי לשנינו קולה בלי גזים.

לא היה לי מושג מה לשאול אותו, הבחנתי בקעקוע דולפין על זרועו הענקית ועוד קעקוע על רגלו, “אין כמו אמא", בכתב תנ"כי.
“אתה יכול להקפיץ אותי לכפר שאול?", שאל, “אין עליי כסף וגם אין לי אוטו, אני חוסך למרצדס אבל כל פעם מבזבז את זה".
“כפר שאול? של המשוגעים?", השבתי בשאלה.
“יותר נורמלים מכולכם", ענה, “יכול או לא?".
“מתי?".
“עכשיו, אני רק אעלה הביתה לקחת משהו ולתת נשיקה לאמא", הוא נעמד, הסתכל על סטנד הדיסקים הגדול שלי, הוציא משם דיסק של זהר ושאל: “אפשר?".

“יש לך כזה של דיסקים? כבר לא שומעים דיסקים היום", הבטתי על האוסף. הרבה זמן לא ניקיתי אותו או השמעתי אותו, לרגע עברה בי המחשבה שהוא הדבר המחייב היחיד שיש לי בחיים. אני לא אוהב את המחשבה הזו.
“יש בכפר שאול, אפשר? אני אחזיר לך, באמא נשבע".
“טוב, קח", לא הצלחתי לסרב לו. “אתה הולך להתארגן?".
“כן. תודה, צדיק", הוא לקח את בקבוק הקולה ויצא מהבית שלי.

עשר דקות אחר כך אנחנו כבר במכונית שלי, שרים ביחד בקול רם את "הפרח בגני". אני נצמד למילים, והוא מכניס שמות של בחורות שאין לי מושג מאיפה הביא. בסוף, עם החצוצרה הספרדית, אני שואל אותו מה יש לו שם בכפר שאול ואם לא חבל ולא עדיף על המרפסת, כי הסנדוויצ'ים של אמא שלו נראים אחלה והאוויר של ירושלים שומר עליו. “אני צריך להגיע לשם, רק ככה יש לי קצת טוב בלב".

“סתם מסממים אתכם שם", אני שוב מדבר בלי רגישות, סיפור חיי ובדידותי, ככה זה יישאר תמיד. “נו? והעציץ שיש לך בבית יותר טוב? מה אתה חושב, לא ראיתי?", שימי השיב לי מלחמה. צחקתי, אני מת על הבחור הזה.

הגענו לכפר שאול והוא ביקש ממני להנמיך את הווליום של המוזיקה, זהר בדיוק שר למרלן, אבל היא תשמע אותו גם יותר בלחש.
שימי ניקה את מכנסיו, יישר את גופיית הסבא שלו ופתח את השקית שהביא איתו. יש שם חצי בקבוק הקולה שלקח ממני, הדיסק של זהר, חבילת ופלות סגורה ושתי קופסאות של טיים ארוך.

הוא ירד מהאוטו: “חכה לי פה", אמר מבחוץ, ואני לא הבנתי, מה לחכות לו? הוא לא נשאר פה?
“שימי, הלו", צעקתי לו, אבל הוא כבר נעמד ליד השומר והסתחבק איתו.
יצאתי מהאוטו והלכתי אחריו, מתי נהיה כל כך חם בחוץ? כמה זמן לא יצאתי מהבית?
“שימי, מי יפרנס את אשתי אם יפטרו אותי?", שאל השומר.
“יאללה פעם אחרונה, יא עיני", שימי ענה לו, “אתה רוצה ופלה?".
“לא, לא, אבל באמת פעם אחרונה!", הזהיר השומר ואמר משהו למכשיר הקשר.
“אל תבוא", הסתכל בי שימי, “אבל גם אל תיסע, חכה לי".

כמה דקות אחר כך, כשאני כבר מתחיל להזיע ופוזל לכיוון השקית של שימי ולקולה שלקח ממני, אני רואה אדם זקן, כפוף גב גם הוא, מתקדם לכיוון השער בליווי בחור צעיר וסמכותי ובפיו אלף ברכות וביניהן השם “שמעון".
שימי הולך אליו במהירות, פורש את ידיו הגדולות סביבו ומחבק אותו אליו: “אבא, מה שלומך, כפרה?", שאל, “סליחה שלא באתי, אני חוסך למרצדס אבל מבזבז הכל על אמא".

“אין דבר, אין דבר, מה שלומה? היא עוד אוהבת אותי?", שאל אביו. השומר צוחק.
“מה מצחיק אותך?", הסתכל בו שימי, והשומר שתק.
“בטח אוהבת, אפשר לא לאהוב אותך? תראה הבאתי לך ופלות וסיגריות".
“תהיה בריא, שמעון, מי הביא אותך?", הסתכל בו אביו.
“הנהג שלי, אמרתי לך, אני יש לי כל מיני עובדים, אז הנהג הביא אותי".

שימי הסתכל בי וסימן לי לבוא, הגעתי במהירות.
“כן, בוס?", שאלתי. שימי אפילו לא חייך, אלא הורה לי ללחוץ יד לאבא שלו. לחצתי יד בהדרת כבוד והסתכלתי באב, כל כך שונה משימי, צנום, קטן ועיניו כמעט עצומות.
“הבן שלי בוס טוב?", שאל.
“לא יכולתי לבקש יותר טוב, אדוני".

השומר האיץ בנו קצת ואני נכנסתי לאוטו, הפעלתי את המזגן וראיתי את מד הדלק נוטה כלפי הקצה האדום, כמו כל החיים שלי בערך.
דקות ארוכות אחר כך שימי נכנס אל האוטו. “שים לי זהר", אמר. “אין בעיה, בוס", השבתי. בדרך חזרה הביתה צעקנו את “יש דברים נסתרים". שימי שוב הכניס שמות של בחורות, ואני הסתכלתי על ירושלים הפקוקה והיפה. לאנשים כמונו הדלק אף פעם לא נגמר, תמיד ברגע האחרון משהו מגיע ונותן לנו עוד כמה קילומטרים של חיים.