כל כך הרבה מילים קראתי השבוע על מלכת אנגליה, שהלכה לעולמה. התרפקויות אין קץ, זיכרונות מהיסטוריה רחוקה ושבחים על מזגה הנעים וחשיבותה למסורת הבריטית. אני יכול להבין בקלות את העיסוק התקשורתי הנרחב. את ההתרגשות מכך שדמות ידועה שמרבית האנשים שחיים כרגע נולדו אל תוך היותה, הולכת לעולמה.
בריטניה אבלה: לוח הזמנים המלא לקראת הלוויית המלכה אליזבת השנייה
מסע ארוך ומתיש לארונה: יותר מ-750 אלף אנשים יגיעו להיפרד מהמלכה
ובכלל, את האובססיה סביב בית המלוכה, עם כל הפאר, הכוח והתככים הכרוכים בכך. אבל אחרי כל הניתוחים המלומדים וכתבות הצבע, רק לשאלה אחת לא מצאתי תשובה: למה, לעזאזל, עוד קיים בכלל מוסד של מלוכה בשנת 2022? וכל עוד הוא קיים, לא ברור מדוע מוסיפים להתייחס אליו בכזו הדרת כבוד, במקום להגיד את המובן מאליו - המלך הוא עירום.
הרי עצם הקיום של מוסד המלוכה סותר את כל עקרונות הבסיס של התרבות המערבית, שבאופן אירוני - אנגליה היא אחת מהמעצבות המרכזיות שלה. יש כאן משפחה שנהנית לאורך דורות ארוכים מזכויות יתר מופלגות, ומכבוד ש... איך אומרים? שמור רק למלכים, אך ורק בגלל קשר דם. לא שופטים אותם על פי כישורים, עבודה קשה, מוסר או מידת פופולריות בציבור. למעשה, לא שופטים אותם כלל. כל שעליך לעשות הוא להיוולד למשפחה הנכונה, ומכאן והלאה להעביר את כל חייך בתפנוקים.
נכון, אפשר לומר את זה גם על מי שנולד לתוך משפחה עשירה, או מיוחסת. רק ששם, לא לעולם חוסן. עדיין צריך לספק תוצאות ולשמור על העושר המשפחתי. אבל כשאתה בן מלוכה, כל שעליך לעשות הוא לחכות לתורך. גם אם אתה אחד האנשים הכי פחות כריזמטיים עלי אדמות, ונושק כבר לגיל 74. להלן, הנסיך צ'ארלס. סליחה, סליחה. המלך צ'ארלס השלישי. קשה לשנות הרגלים ישנים.
שלא לדבר על התפיסה הבסיסית, שעל פיה אתה חשוב יותר מיתר בני התמותה. שוב, רק בגלל הדם הזורם בעורקיך. אנשים משרתים אותך, מכנים אותך בשמות תואר עתירי כבוד ומתרגשים עד דמעות רק מההזדמנות לשהות בקרבתך. ולמה, בעצם? מה עשית בחייך כדי להרוויח את זה? מאז שהמלכה אליזבת הלכה לעולמה, הרבו למשל להזכיר את המפגש המיתולוגי שלה עם חברי הביטלס, ב־1965. כל התמונות שתיעדו את האירוע הציגו ארבעה צעירים נרגשים, הזוכים לקבל עיטור כבוד מטעם הדמות החשובה ביותר בארצם.
ואולי בעולם בכלל. והנה האבסורד. ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו התחילו כמעט מאפס, בבתים של מעמד הפועלים בליברפול האפורה. אבל הם הצליחו, בשילוב של כישרון ועבודה קשה, לשנות את העולם. בפועל, לא כקלישאה. שזה בדיוק הנרטיב של העולם המערבי המודרני.
היכולת לשנות את גורלך ולעצב אותו בעצמך. בלי קשר למשפחה ולסביבה הספציפית שלתוכה נולדת. והנה, כאות כבוד למידת חשיבותם והצלחתם של ארבעת המופלאים, הם זוכים לפגוש במישהו שהוא בעצם ההפך המוחלט מהתפיסה הזו. מישהו שהפך למלך, רק כי נולד להורים הנכונים.
גם בהספדים המפרגנים ביותר למלכה אליזבת המנוחה, המחמאות המרכזיות שקיבלה דיברו על מזג נעים, מחויבות לנתיניה ויכולת לא להתערב בסוגיות שנויות במחלוקת.
במילים אחרות, אפילו אחרי 70 שנות מלוכה קשה להצביע על כישרון אנושי יוצא דופן שבו אחזה, פרט ליכולת המרשימה להתאים צבעים בהופעתה החיצונית. והנה, דווקא היא זו שמרחפת ממעל, ומעניקה לחברי הלהקה הכי גדולה בעולם את הזכות ליהנות ולו לרגע מנוכחותה. לא שהביטלס היו באמת זקוקים למחווה הזו, ועדיין. איך שלא תסובבו את זה, מדובר בסיטואציה מגוחכת, ובעיקר - לא הוגנת בעליל.
קראתי הרבה הסברים על הסיבה שבגינה מוסד המלוכה עדיין עומד בעינו, גם בעידן המודרני. בית המלוכה כסמל של העם האנגלי, בסיס ליציבות ולאחדות וכו'. הכל הגיוני, ועדיין לא מצדיק את האבסורד שבעצם קיומו. אני חושש שהסיבה האמיתית היא שבסתר לבם, מרבית האנשים עדיין משוועים לסוג של שליט גדול מהחיים ומורם מעם. בדיוק כמו בני ישראל שדרשו משמואל למנות להם מלך (שמואל א, פרק ח). דרישה שאפילו התנגדותו של אלוהים בכבודו ובעצמו לא יכלה לה.
על הסכין
1. ההחלטה של ההתאחדות לכדורגל לאפשר לעומר אצילי לשוב לנבחרת ישראל היא מבישה. והנימוק של יו"ר ההתאחדות, שלפיו עשה זאת אחרי ש"ביצע בדיקה מול הפרקליטות", הוא מגוחך. כאילו שמדובר פה רק בעניין פלילי. ושסיפור ניצול הקטינות של אצילי לא ידוע בכל בית בישראל. המסר פה פשוט, ועצוב: אם תצטיין, ויצטרכו אותך, מותר לך הכל.
2. על פי נתוני חברת מדיה פורסט, בעשירייה הפותחת של רשימת הזמרים המושמעים ביותר ברדיו בשנת תשפ"ב יש תשעה מז'אנר המוזיקה המזרחית, ושלמה ארצי אחד. הדומיננטיות המוחלטת הזו היא בשורה רעה, שמלמדת על רדיו שמרני ומקובע (בהכללה), שמשדר אך ורק את מה שהוא תופס כפופולרי, בלי ניסיון לגוון או להתעדכן.
3. על פי הנתונים שפרסמה השבוע נטפליקס, הסדרות הלא אמריקאיות המשודרות שבה נמצאות בעלייה מתמדת ומככבות בצמרת נתוני הצפייה, בעוד סדרות דגל אמריקאיות כמו “סנדמן" מדשדשות. באופן אישי, זה תואם את הטעם שלי כבר שנים. אבל מעניין לבחון אם הנתונים האלה מצביעים על דעיכה כללית של התרבות האמריקאית ומקומה בעולם.