אתמול בחצות תם הטקס המסמל יותר מכל את הדמוקרטיה הישראלית: מצעד האזרחים המחכים לתורם להגיש לוועדת הבחירות רשימות חדשות, בדרך ליום הבוחר. גם רשימות המועמדים של המפלגות המיוצגות בכנסת סודרו, נחתמו והוגשו - וכעת מתחילה הישורת האחרונה של מערכת הבחירות.
אם היה מכנה משותף לארבעת סיבובי הבחירות הקודמים, הוא היה שבסוף הדרך חיכתה לפרשנים הידעניים הפתעה. בסיבוב הראשון – אי־ההכרעה והגלישה לסיבוב שני, שהרי גם לאחר שהימין החדש של בנט ושקד ומפלגת זהות של משה פייגלין לא עברו את אחוז החסימה, איש לא ציפה שנלך שוב לקלפי. כולם היו משוכנעים ש־65 ח"כים ימליצו לנשיא על בנימין נתניהו לראשות הממשלה, אך עד מהרה התברר שאביגדור ליברמן מנסה לחמוק מהקמת ממשלת ימין.
בחוכמה בדיעבד, ברור שהעובדה שליברמן זכה ל־5 מנדטים בקושי - חרף כהונה סבירה כשר הביטחון - ערערה את ביטחונו בבסיסו הפוליטי. כמו יריבו ב־1996 נתן שרנסקי עם התשדיר המנצח "נאש קונטרול? ש"ס קונטרול!", גם ליברמן "גילה" את המתחים בין אוכלוסיית העולים לציבור החרדי. לפתע נולד אולטימטום משפיל ליהדות התורה בעניין הגיוס, שאין לשנות בו אפילו פסיק ושדחייתו תצדיק בעיני בוחריו, הימניים ברובם, את הצעד הראשון במסע של ליברמן אל המקום ששמאלה ממנו יש רק קיר.
תחילה הוא התקדם בזהירות כדי לוודא שהוא לא מאבד את הבייס בדרך. הסיבוב השני הגיע למבוי סתום רק כי ליברמן עדיין התעקש לחנות על גדות הרוביקון וסירב לחצותו לעיני כל בגלוי. הוא עדיין התעקש על הצטרפות לממשלת אחדות בלבד, ובהיעדר הסכמה לממשלה כזו, הוביל לבחירות השלישיות. מהסיבוב השלישי נחרט בזיכרון הציבור בעיקר היום שהחל בפסיקה מקוממת של בג"ץ, שכפה ללא אחיזה חוקית על יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לבחור יו"ר כנסת חדש - ונסתיים בפילוג בכחול לבן שהוביל לקואליציית נתניהו־גנץ.
בסיבוב הרביעי הוקמה ממשלה פריטטית בראשות נפתלי בנט, המבוססת על הוראת שעה בחוק יסוד "הממשלה", שיצרה איזון מלאכותי בין אוסף מצומק של שברי ימין לבין גוש שמאל גדול פי ארבעה. בהוראת השעה גם הושלם המסע של ליברמן, נוכח סימונם של שרי ישראל ביתנו כחלק בלתי נפרד מגוש המרכז־שמאל בראשות לפיד עם העבודה, מרצ ורע"ם ולא כחלק מגוש הימין עם גדעון סער, זאב אלקין, בנט ואיילת שקד.
עכשיו, חודש וחצי לפני המערכת החמישית, צריך לחפש את ההפתעה הבאה. כל תוצאה שבה לגוש הימין יהיו 61 מנדטים תפתיע, אבל גם אם לא, האפשרויות רבות. רוב הפרשנים צופים ממשלה בראשות בני גנץ או ממשלה בראשות איש הליכוד שאינו בנימין נתניהו או בחירות שישיות, כאשר יאיר לפיד ממשיך לצבור קילומטראז' כראש ממשלה. זוהי פרשנות המבוססת, כרגיל, על משאלות לבם של הפרשנים, הסבורים כי אם יגרמו לציבור להאמין שאלה הן האפשרויות היחידות - הן תתממשנה. מנגד, דווקא מחשבה קרה וריאלית תוביל להנחת מרבית הז'יטונים על המשבצת של נתניהו.
כפי שטוענים אנשי גנץ, הסיכוי שלפיד יוכל להקים ממשלה שואפים לאפס. הבעיה של גדי איזנקוט וחבריו היא שגם לגנץ אין ממשלה. הוא אומנם הודיע שיבקש מהמשותפת להמליץ עליו, אבל חד"ש התחייבה לבל"ד שלא לעשות זאת וגם לא לתמוך בממשלה, אלא אם תאמץ מרכיבים אידיאולוגיים שאפילו חלקים ממרצ לא יסכימו להם.
על פי החלומות הוורודים של המחנה הממלכתי, בעיני החרדים מותר גנץ מלפיד, ובכוחם להקים קואליציה עם זהבה גלאון ורע"ם – ובל נשכח את מרב מיכאלי, שנשבעה לבוחריה לחצות את הקווים האדומים של הסטטוס קוו ביחס לתחבורה ציבורית בשבת והכריזה שהקו האדום של הרכבת הקלה – העובר בין השאר בבני ברק - יפעל שבעה ימים בשבוע. יש גם עוד בעיה קטנה עם חלום החרדים, שהרי ליברמן לא ברח מהחרדים אצל הליכוד כדי לפגוש אותם שוב אצל גנץ.
מכאן אני מציע לנטוש את הדמקה ולעבור לשחמט. קודם כל, ברור שהסיכוי שבוחרי ש"ס יאפשרו הליכה עם השמאל נגד נתניהו דומה לסיכוי שאנשי הליכוד יחליפו את נתניהו נגד רצונו. לכן, מדובר ביהדות התורה בלבד, שמשקלה אינו מספיק כדי להחליף את המשותפת וישראל ביתנו גם יחד. אלא שליברמן הוא מהמנוסים בכנסת. הוא מבין היטב שליהדות התורה אין בעיה לתמוך בממשלה שגם הערבים תומכים בה, ולסעודה החגיגית הזו הוא לא יוזמן. ליברמן מכיר היטב את אמרתו של סוליימאן דמירל, ראש ממשלת טורקיה לשעבר, כי במזרח התיכון מי שלא יושב לשולחן הסעודה הוא ככל הנראה מנה בתפריט.
במצב כזה הוא עשוי להקדים תרופה למכה ולמצוא מחדש את פתח האוהל הגדול של אויביו הגדולים היום, שבעבר היו שני ידידי הנפש הגדולים שלו: נתניהו ואריה דרעי. עבור שלושתם לא יעזרו דיבורי ה"לעולם לא" ו"על גווייתי". המציאות חזקה יותר. אבל ההפתעה הגדולה באמת עוד מחכה לנו מאחורי הסיבוב. האפשרות הזו, שנראית לכאורה בלתי אפשרית, היא ממשלת אחדות לאומית. המכשול בפניה הוא הטהרנות הקדושה, הרומסת את חזקת החפות, וללא כל אחיזה חוקית פוסלת החלטה של 11 שופטי בג"ץ, ובעיקר של רוב הציבור בישראל שרואה בנתניהו כאיש הראוי ביותר לעמוד בראש הממשלה, חרף כתבי האישום התלויים נגדו. צדקנות היתר הזו היא המונעת הקמת ממשלה, שכל עם שפוי היה מעמיד בראשו בעת הזו, כשאיראן היא מדינת סף גרעינית.
לא מן הנמנע שלפיד יגיע למסקנה שארבע שנות כהונה בתפקיד כמשנה לראש הממשלה לצדו של נתניהו ושר חוץ בממשלת אחדות אמיתית ונורמלית, בלי רוטציות ובלי מוטציות, יתרמו לסיכוייו בהמשך יותר מכתר ריק מתוכן בממשלת מעבר משותקת. גם מבחינת הליכוד עדיף לפיד כשותף על פני גנץ, שבשנה אחת כשר ביטחון הצליח למחוק את תחושת המחויבות שליכודניקים רבים חשו כלפיו בשל אי־מימוש הרוטציה, וזאת בעיקר בשל חלקו בחיזוק הבנייה החוקית והבלתי חוקית לאוכלוסייה העוינת והמאיימת בשטחי C ביהודה ושומרון.
לבסוף, חשוב מאוד לציין שאם תקום ממשלת אחדות, חיוני להזמין אליה את כל מפלגות הגוש הלאומי ואת כל המפלגות השותפות לקואליציה הנוכחית. ללא יוצא מן הכלל.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]