עד כמה העולם קטן? ובכן, הטור הזה נכתב אליכם מניו יורק, שאליה הגעתי ישירות מחבל קוניאק בצרפת (למי שעקב אחרי הטור הקודם, שהיה מעין גרסה שתויה של הטור דה פראנס). 

בשש וחצי בבוקר חיכתה לי אחת העוזרות של משפחת גודה המופלאה, ונהגה אותי מרחק נסיעה של כחצי שעה, אל תחנת הרכבת בעיר שאת שמה לא אדע לבטא. כך, שעוד בטרם האיר הבוקר כבר המתנתי לי על הרציף, נהנה מצמרמורות של קור בזוכרי את החום הכבד שהשארתי במכורה. 

אחרי שעתיים וחצי כבר הייתי בשדה התעופה בפריז - ועל המטוס לניו יורק. לעיר שאינה נמה לעולם, כמאמר השיר, הגעתי אחרי עוד שבע שעות טיסה, אלא שבשל הפרשי השעות עוד בצהרי אותו היום. אכן עולם קטן.

לרחובות של ניו יורק, בפרפרזה על משינה, יש קסם מיוחד, קסם שהוא מעשה ידי אדם. אין לה יופי פראי, למעשה רחובות הדאון טאון (אני לן בטרייבקה) במצב תחזוקתי איום ונורא. לא מלוכלכים, אבל מהמורות מכסות את רוב כבישי העיר, גם את המרכזיים, שמשוועים למישהו שילבישם שלמת בטון ומלט (כמילותיו של נתן אלתרמן, אם כבר פתחנו פה מדור שירה קטן).

ממש כפי שהבטחתי לכם, אחרי תקופה עם מעט מאוד נסיעות לחו"ל, שהתמעטו מבחירה עוד לפני הקורונה, באה ההזדמנות לחבר כמה נקודות על ציר תל אביב-פריז-קוניאק-פריז-ניו יורק-תל אביב - ואני עטתי עליה כמוצא שלל רב.

אני מודה שככל שהעין לא שבעה מהנופים והבטן לא שבעה ממטעמים (וגם הכבד השתתף יפה בחגיגה), התלוו למטען הצנוע שנטלתי עמי למסע הזה גם לא מעט מחשבות וחיבוטי נפש, שרק גברו והעמיקו בסביבה הסטרילית של לילות ארוכים הרחק מהבית ומהילדים. 

ראשית, התחדדה ההכרה שלפיה אני מאוד לא אוהב לטוס. זה לא פחד טיסה מהסוג שכל כיס אוויר מעיר מחדש, אלא חוסר הנוחות המלווה את התהליך - מאנשי ביטחון סמכותיים מדי, דרך דיילות שמסוות עצבנות עייפה מאחורי חיוך ומתק שפתיים מזויף ועד לצעידות הארוכות בשדות התעופה הקורסים תחת נטל ההמונים.

ההכרה השנייה היא... רגע, אולי ניתן קודם כל לניו יורק את הכבוד שמגיע לה - ומגיע. העיר הזאת הייתה מוכרת לי עוד לפני שהצבתי את כף רגלי מחוץ למפתנה של מונית צהובה, עת ביקרתי בה לראשונה לפני אי אלו שנים. אלפי שעות טלוויזיה וקולנוע עושות כנראה את שלהן וגורמות כמעט לכל אחד להרגיש בעיר כאילו גדל בה מילדותו. הוסיפו לכך עיר נוחה לניווט ובעלת מערך תחבורה ציבורית מרשים - וקיבלתם ביטול כמעט מוחלט של תחושת הזרות עוד לפני ששמעתם מילה אחת בעברית.

יתרה מזאת, מדובר אולי בעיר המעודכנת בעולם, לא כזאת שממהרת לאמץ טרנדים, אלא קובעת אותם בעצמה. עד כמה? ובכן התמזל מזלי ונחתי בה בדיוק בשיאו של שבוע האופנה. בתרגום לשפת המעשה, הרי שנאלצתי לחלוק את המעלית עם נשים ארוכות רגליים ותמירות להפליא, שחייכו אליי בנימוס. כן, יכול להיות גרוע יותר. שבוע האופנה כאן עסק בקשר שבין אופנה לטק ובינם לבין קיימות. כתוצאה מכך קיבל כל שוהה במלון שני בקבוקי מתכת רב־פעמיים, עם הפניה למתקני המילוי שהוצבו בכל מסדרון. זה לא שיש לי משהו נגד קיימות (ובטח לא נגד דוגמניות), אבל את הנושא ניתן לסכם בשתי מילים ביידיש, לאמור: “נו, שוין".

הסיבה להיותי כאן היא מיזם קליימטק (טכנולוגיית אקלים) של הישראלי אראל מרגלית וקרן JVP שייסד, ביחד עם זרוע של עיריית ניו יורק ומיני קופר (ב.מ.וו) - ועליו עוד אספר לפרטים במדור אחר של העיתון הזה, אבל הנה קדימון: מעודי עוד לא פגשתי אישה, יפה ככל שתהיה, שגרמה לי להצטער על כך שאיני צעיר ב־20 שנה, כמו כמה שעות במרכז היזמות של JVP.

בינתיים אתמקד במעבר החד מדי שלי מלבה של אירופה הישנה, הכפרית והנוצרית, היישר אל העיר שמסמלת יותר מכל גיוון, הכלה וטרנדיות. מצער ככל שיהיה הדבר לאור המילים שבהן בחרתי להשתמש כדי להגדיר את ההבדלים, הרי שברור לי שאני מבכר את היבשת שהקיאה מתוכה את בני עמי כאילו היו מאכל מקולקל, על פני העיר שהייתה לאייקון של היבשת שהעניקה להם (ולמהגרים מכל העולם) הזדמנות לחיים חדשים וטובים יותר. 

קצת כמו להביט בשתי נשים שאחת מהן מתאימה הרבה יותר לצ'ק ליסט, אבל ללכת אחרי הלב שבוחר באחרת. כי ניו יורק נהדרת, באמת: המסעדות נפלאות, הנופים מעשה ידי אדם מרהיבים, והאנשים יפים עד כדי תסכול, כשחלק גדול מהעשירים פה עשו את הונם וקנו את מעמדם במו ידיהם - והנה, הלב יוצא דווקא אל גינוני הכסף הישן שאליהם זכיתי להתוודע בשבוע שעבר. ומכיוון שהדברים נכתבים בערבה של שנה חדשה, הרי שאין לי אלא לסיים בתהייה: האם תמיד טוב להתחדש ולהתחיל הכל מההתחלה? 