דבורית שרגל, ששקלה את "היו זמנים בקרליבך" - גיליון תקשורת מיוחד שהעילה להפקתו היא מלאת 30 שנה ליום שבו קנתה משפחת נמרודי את "מעריב" - קבעה שמשקלו 1.3 קילו; אני מעלה ומוסיף שמי שהפוטל הזה ייפול על רגלו יזדקק לאורתופד. ההוכחה היא בפודינג, מה שמעקר את השאלה בדבר שאיפתו של נמרודי להקים גל־עד לפועלו ביום שבו פרצה משפחה ספרדית למעוז מו"לות אשכנזי מובהק, שהגיב בעצבנות סמוקה ורוטטת. הייתי שם ואי אפשר להציג לי גרסה מכובסת של ההיסטוריה.
חרשתי את הגיליון (282 עמ') אחורה וקדימה; לא רק משום שאני מחותן מרכזי בו; אורי משגב מ"הארץ" הטריח את עצמו למיין בלב החורף וישב איתי שלושה ימים, וגם כותבים אחרים ב"קרליבך" מתייחסים אליי בהקשרים מפנקים; אלא גם משום שאמנון רבי, העורך שהסיר את האזיקים מרגליי והניח לי לרוץ ולחתום על הגיליון בעזרת עפרה מזרחי, שהייתה העורכת שלי ב"קליפ" של "חדשות", הוא הודיני של הפרינט: ממוקד, הישגי, תולה אתגרים מחוץ להישג יד למרות גובהו, רואה את המגרש ולא רק את רחבת השער ובעיקר אינו חנף לטעמו המשוער של קורא העיתונים המודרני.
"קרליבך" הוא אחד המוצרים האסתטיים, המטופלים והמושקעים שנראו כאן מאז שהפרינט נכנע לאינטרנט מבלי לצאת מהשוחות בידיים מורמות. הכל בעניינו מסגיר תקציב שרק עופר נמרודי יכול להעמיד כדי שעידן המו"לות שלו שהסתיים באקורד צורם, יזרח על מדף בביתו. זה ספר בפורמט אלבומי ובכריכה רכה; העיצוב הגרפי אסרטיבי ואפקטיבי, אך רגוע; ההיבט הוויזואלי לא הוקרב על חשבון המלל; בשולי הטקסט המרכזי נעשה מאמץ תחקירי, כזה שרק רבי בנוי להתעקש עליו; ניצול השוליים הלבנים באות פטיט הוא קול שני לטקסט המרכזי.
במקרה שלי, למשל, רבי התעקש למצוא טקסט מימיי ככ"נ של "מעריב לנוער" מ־1972. והעיקר: מה שהתגלגל בהתחלה כגיליון מזכרת נוסטלגי לעידן הישגי ומוצלח בחיי "מעריב" עם מחזור של כתבות ארכיון מיתולוגיות, התעשת והניב גיליון שרובו כתבות, ראיונות וביקורים חוזרים אצל מי שעשו את העיתון והאופן המוצלח ברובו שבו שדרגו את מעמדם ותפיסת עולמם. זה אומר שרובם עזבו את העיתונאות בהבנה אינסטינקטיבית שאין בה לא כסף ולא עתיד, ופנו לתחומים אחרים. דינוזאורים מעטים ביצרו את מעמדם בחפירות חייהם ומשם הם מגינים על המוניטין המצטבר שלהם בעיתונות. אף אחד לא נושף בעורפם בשאיפה להזיז אותם. בעיקר לא אנשים צעירים מורעלי פרינט.
בקדמת הגיליון מופיעים אייטמים קצרים על הישגיו ומעידותיו של "מעריב" ההוא. בנוסף לדיאלוג הפנימי, זאת כרוניקה מזכירה נשכחות של שנות ה־90 בעיקר. מפגש עם עדותו של רונאל פישר על תחקירי הסיליקון בחלב, הדם האתיופי וכיצד פורצים לתודעת הקורא, הוא לא פחות ממרגש. כמו מאמרו הראשון, המכונן והלא מעריבי בהיגדו, של אמנון אברמוביץ' על מלחמת לבנון הראשונה.
הטקסטים אישיים בלי להיות דביקים וממרחק הזמן נותנים לכותבים לומר אמת. כמי שנתן את כולו ל"תרבות מעריב", המוסף שעשה לעורך יעקב ארז מיגרנה, אני חושש שעורכו גל אוחובסקי מחמיץ את קסמו של המוסף בהתמקדות בראיון שערכו הוא ויאיר לפיד עם מרב מיכאלי. כוחו של "תרבות" היה במבחר הביקורות והדעות האקלקטיות שערכה תמר גלבץ ובהתכחשות מוחלטת לאמיתות עבשות.
הוויכוח האמיתי שלי הוא עם תיאורו של סגן עורך "מעריב" דאז אבי בטלהיים, את ההתלבטות לפני פרסום "תיק גנוסר". יוסי גנוסר היה חבר שלי וגם כתבתי עליו ביוגרפיה. המשטרה ופרקליטת המדינה עדנה ארבל הן שקבעו שהתחקיר לא העלה עובדות שחייבו טיפול משפטי. בטלהיים מתאר את סערת הנפש של העורך אמנון דנקנר, שגנוסר היה חבר קרוב שלו, ואת אימת הדד־ליין. "מעריב" של דנקנר היה זקוק נואשות לפצצת מצרר אפקטיבית, שבן כספית הביא בעזרתו של עזרד לב, שותף ממורמר של גנוסר.
הטקסט של בטלהיים רצוף כשלים לוגיים; עורך אמיתי אינו אמור לבחור בין תחקיר אפקטיבי לחבר. אין לו ברירה אלא לפרסם את הדברים. תיאורו של דנקנר מתייסר, כולל על רקע המידע מיד ראשונה ממסדרונות בית החולים "סלואן קטרינג" כי גנוסר נוטה למות מסרטן, מייפה את האמת. כתבתי עם דנקנר שני מדורי בחירות בשני עיתונים שונים, ולא הייתה לו בעיה לנכש מהטקסט שלי התייחסות לא חיובית לחבריו יוסי שריד וישראל סגל. הצגתו כמצפוניסט לפות בציפורני התלבטות אתית אינה מתיישרת עם תפיסת עולמו. דנקנר בחר בעליית תפוצה, שמחירה היא וידוא הריגה של חברו הטוב.
הטקסטים החמים של סימה קדמון ובן כספית על העורך יעקב ארז הזכירו לי את חיבתי לאיש שלא קיבל בזמן אמת את הקרדיט שהגיע לו. ארז מעולם לא ידע איך לאכול אותי ואת "סופשבוע", שערכתי עם ציפה קמפינסקי, אבל לא התנכל למה שלא הבין. למרות הצעקות, הסיגריות בשרשרת והפתיל הקצר, הוא היה מענטש. בלשכתו הייתה גומחה עם ספה שלא ראו מהדלת. ארז שכב עליה כשכאב לו הראש. כתיבתי במוסף הפוליטי של בטלהיים שינתה את דעתו עליי, ומקרבתי לנמרודי ניסה להבין עד כמה מתקדם דנקנר בניסור רגלי כיסאו. היו לו רגעים שבהם מילאה אנושיותו את החדר.
אין זה משנה בעיניי אם העיתונות היא שהצמיחה לישראלים שיער על המצח וכפות הידיים, או שישראל דרשה את העיתונות שהיא מקבלת. התוצאה זהה. סיבות רבות חברו למצבה העגום של העיתונות. שנות שלטון הימין; שחיקה מסיבית של נורמות אתיות ומוסריות והברטר הבלתי נמנע בין העיתונות לאינטרסים כלכליים; הרדידות התרבותית והצורך להזין אותה בדברי הבל; ההגמוניה הטוטלית של הטלוויזיה; האינטרסים הכלכליים המובהקים והצולבים של המו"לים.
והעיקר לדעתי: לא נותר לעיתונים על מה לכתוב. קל וחומר להדפיס. בעבר מלאה הארץ באנדרטאות חיות, אייקונים היסטוריים ובדור שרגליו היו נטועות בהקמת המדינה. הדור הזה חלף אחרי שהונצח והשאיר אותנו עם פוליטיקאים קטנים, שפים, סלבס בעיני עצמם והתכתשות מכוערת בין כולם.
כאשר נכנסנו לעיתונות, באנו לשחוט פרות קדושות, שמנות ועסיסיות ולנתץ מיתוסים שלא נבדקו מאז נקבעו בכותל הכבוד של הציונות. יורם קניוק סיפר כי כנראה הרג את עבד אל־קאדר אל־חוסייני בקסטל. דן חמיצר וראובן פדהצור מצאו את החייל שירה בקולונל דוד מרכוס. "שורת המתנדבים" נחשפה. אשר ידלין התראיין אחרי הנפילה. גם גורודיש. אפרים קישון הסיר את האמברגו מהעיתונות הישראלית. סיפרנו את האמת על קרב המיתלה, כולל רציחתם של 30 עובדי מע"צ מצרים בידי רפול.
נכתבו פרופילים אולטימטיביים של שמעון פרס, יצחק רבין, אריק שרון, אבא חושי, אבא אבן, יוחנן בדר, שמואל מרלין, נתן ילין־מור, משה סנה, מאיר וילנר, תאופיק זיאד, מקסים גילן, נפתלי בזם, יהושע פרץ, איתן איתן, שרגא גפני, מאיר הר־ציון, דודיק רוטנברג, מנחם בגין, דודו הלוי, אורי סלע, אמנון קפליוק, אודי אדיב, פולס, בנימין נתניהו, יצחק שמיר, עיזר ויצמן, יעקב לוינסון, יגאל אלון. מתישהו ניתקה השרשרת הזאת והשמות אינם שגורים יותר וגורמים לחיטוט עקר בזיכרון.
במרוץ השליחים שבו השתתפו "מוניטין", "כותרת ראשית", "חדשות" ו"מעריב", שליקט רבים מיתומי "חדשות", התארחו גנרלים שלא התמנו לרמטכ"לים ושפכו את מררתם על צה"ל והמדינה שעבורה דיממו: דב תמרי, יפתח ספקטור, אברהם רותם, פואד בן אליעזר, גיורא קארו, שלמה איליה, אמציה (פאצי) חן, מוטה גור ואחרים. עמנואל ולד גילה מדוע נעצר בחשד בבגידה בידי מנחם עינן. בכירי מוסד הדליפו בעילום שם. פרופילים ראשונים של נחיק נבות, אברום שלום ויוסי גנוסר, בלבלו את הצנזורה. כמו גם מסמכי מוסד שהוכיחו את הקשר בין ישראל לפלנגות הלבנוניות, המלכת בשיר ג'ומאייל ואישור שבשתיקה לטבח בסברה ושתילה כנקמה על מותו.
הכתבות הללו ורבות אחרות הפכו לארכיון של התקשורת הישראלית. אינך יכול לכתוב על הנ"ל בלי לחזור אליהן. ישראל נפרדה מהאתוס הישן והשליכה את הסרח העודף של הציונות. הסיפורים היו גדולים מהחיים. כמו מה באמת קרה לאלי כהן. ראיון עם מי שהפעיל אותו. עלילות המרגל ישראל בר. סיפורו של יהושע בלום, האינקוויזיטור הגדול של הפלמ"ח, שירד לגרמניה אחרי מלחמת השחרור. סיפור חייו ומותו של נחמיה ארגוב, שלישו הצבאי של בן־גוריון. כיצד זנחה המדינה את גיבור ישראל אסא קדמוני. דיוקן קבוצתי חד־פעמי, נדיר, בלעדי וראשוני של מצביאי "ידיעות אחרונות", בהשתתפות נח מוזס, הרצל רוזנבלום ודב יודקובסקי, כולל צילום משותף מאת מיכה קירשנר.
אני מוצא שגיליון אחד של "מוניטין" ושניים של "כותרת ראשית" היו יכולים לפרנס ברווחה עשרה מוספים שבועיים. תחושת הבטן שלי למראה המוספים היא כי מעיין הסיפורים האפיים, האייקוניים, המיתיים, נכסי צאן ברזל שהגדירו את ישראל ועיצבו אותה, חרב בהליך אטי עד שנות בצורת יצירתית המנסה לנפח ולהעצים באופן מלאכותי סיפורים שפעם היו הפתית של "לאשה".
בהליך פוליטי וחברתי כמעט חסר תקדים, הפכו מי שהיו גיבורי העבר ללא מירכאות, למושחתי ההווה. אי אפשר היה לשוב ולכתוב דיוקן שלהם. צריך היה לספר למי קרא נשיא המדינה מיידלע ואחרי מי דלק עירום כשהיה גנרל. גיבורי ממון וכלכלה השתלטו על הנוף. טייקונים החליפו גנרלים. עושר החליף אתוס. חמדנות דחקה מוסר.
סיפור מעניין אם מרכיביו השונים מתחברים לחמין שחום. מדינה אינה יכולה להתקיים מאתוס שגיבוריו הם אייל שני, אייל גולן ושפים שמשחקים בכיסאות מוזיקליים. מגישי חדשות וסלבס המגיחים למטס הצדעה משום מקום, עושים לולאה ומתרסקים על מצוק רק כדי לקום ולספר על עשר הדקות בין ההמראה להתרסקות בכתבת שער. אין יותר סיפורים. יש אפיזודות. יש דאחקות. עורכים חגים סביב נושאים שהם מכירים ונעולים הרמטית בפני נושאים אחרים. ככתב, אתה יושב מולם, מורח את הצעתך עבה וסמיכה ואתה רואה בעיניהם שאין להם מושג ירוק על מי אתה מדבר ומה אתה מנסה למכור להם.
היו בינינו מי שידעו לכתוב. היו מי שלהטטו בתוך מגבלותיה של העברית והצליחו להעמיד טקסטים שהיו חוויה לא רק בשל הנושאים שבהם עסקו. בין עיתונות לכתיבה פעורה תהום עמוקה. אמנון דנקנר לא כתב תחקיר מימיו, אבל אנשים קראו את הטקסטים שלו בחיוך גדול של הנאה. כמי שערך חלק ניכר של הכותבים הגדולים, אני יודע מה זה לקבל טקסט ממי שכתיבה אצלו היא מתת אל לעומת מי שהטקסטים שלהם נראים כמו קבר אחים.
רן אדליסט, אחד הכותבים הגדולים שקמו לעיתונות הישראלית, הלך לדבר עם ברל רפטור, מוותיקי השמאל. להביור קטן רק מיצחק בן־אהרון. רפטור מדבר ומדבר ולקראת סוף הכתבה, באורח אגבי, כותב אדליסט כי סונקה, רעייתו של ברל, אומרת לו: "ברל, אם תכניס את השיניים יבינו אותך הרבה יותר טוב". במזל לא פוצצתי את הטחול מצחוק. אתה קורא את דברי התוכחה הקשים ביותר ומבין בדיעבד שברל היה בלי שיניים. אין יותר כאלה.
העידן ש"קרליבך" מייצג היה המשך ישיר של העיתונות ההישגית ההיא. יעל בר זוהר ובר רפאלי החלו להשתלט על סדר היום התקשורתי, אבל העיתונות עדיין לא הייתה מושחתת, מסונפת, מגמתית ומערכת כריזה פוליטית. נמרודי ורבי רצו להצליח ולפרוץ את גבולות השטעטל. הם נתקלו בכיסי התנגדות, אבל עופר שפך תקציבי עתק מנצחים, ואמנון ניצל אותם כדי לשלוח אותי לפריז לראיין את מקסים גילן, לבולוניה עם קירשנר להופעה של ספרינגסטין, לספרד לראיין את חוזליטו ועם דודו גבע לסיציליה. כל זה במהלך חמש שנים. שמחתי לקרוא ב"קרליבך" את דבריה של תמי גבע, בתו, על דודו. כמו את ציפה קמפינסקי, תמיד מדודה וללא מילה אחת מיותרת, על גסיסתו הלא נוסטלגית של הפרינט.
הצלחתו של חגי לוי ב־HBO תמיד מסקרנת אותי, אבל השיחה שאבי ניר ניהל איתו התמקדה בעיקר באינגמר ברגמן. רציתי יותר. אמיר בן דוד ישב עם מולי שגב על "ארץ נהדרת". הפנסיה של מאיר שניצר נוגעת ללב. ואפיזודות מאחורי הקלעים של דנקנר לא היו מוכרות בחלקן גם למי שאמור היה לדעת. דרור פויר יצא לעולם עם רוית נאור ודבורית שרגל לסיפור מסע נוסף בשלג. אני מבין את הרתיעה מהתייחסות קבוצתית לחברים הטובים והמוכשרים שהלכו לעולמם, אבל היא חסרה. חלקם שזורים בגיליון בטיפולים שונים, אבל לא כולם.
"קרליבך" הוא מתנת חג רדי־מייד; הוא פריט אספנים למפרע; קריאת שופוני תרבותית לתור זהב בחייו של עיתון; הוא משהו שאני יכול לתת לילדיי כשאני מתקשה להסביר להם איפה הייתי ומה עשיתי כאשר עיניהם מתעגלות משעמום. הוא גם מזכיר לי את מה שלא שכחתי. מדוע אני בעיתונות 40 שנה עגולות. לא הפעלתי את כיסא המפלט משום שאני חושש שראשי ייתקל בחופה סגורה.
לא האינטרנט הרג את העיתונות הישראלית. העיתונות הישראלית הרגה את העיתונות הישראלית. מעל גיא ההריגה הפתוח ניצבים בעלי עניין רבים מדי ויורים לעיתונאים צרורות אזהרה מעל לראש. מצמצמים את הדיון העיתונאי לתחום מושב שיהודים רגילים לחיות בו ואף אחד לא קם משום שממילא חצי מפוטרים, חצי מקוצצים והשאר הלכו לעבוד בטלוויזיה עבור אותה השפלה אבל עבור יותר כסף.