זה התחיל לפני שנה בערך, כשהתקבלה הודעה בקבוצת הוואטסאפ של הגן. אחת האמהות תהתה בעדינות מאופקת מדוע הבת שלה מפזמת יום וליל שורה מתוך השיר של אנה זק, “בוא תראה מה פספסת".
“לא השמענו את השיר הזה בבית, איך היא מכירה אותו?", ביררה בדאגה. דרך קבע אני נמנע מלקיחת חלק בקבוצות שכונתיות ו/או פדגוגיות מהסוג הזה, מחשש שברגע אחד של עצבים אענה תשובה צינית ולא מספיק דיפלומטית, ובלי להתכוון אייצר משבר שימזער את המאבק סביב הצבת הטילים בקובה והמשפחה שלנו תישלח לגלות חברתית ארוכת שנים. ובכל זאת, מדי פעם, בחוסר שליטה עצמית, כשהסקרנות גומרת אותי, אציץ דרך הנייד של אשתי למתרחש בעולמות המתוחים הללו.
באחד הימים, בחטף ובלי לעורר תשומת לב, הצלחתי לעבור בסמוך לאהובתי ולפענח את הכתוב במכשיר שלה. במקביל, הבחנתי שהיא משתהה מול המסך ומתלבטת מעט, תוך הסמקה קלה שכולה רגשות אשם, מה להשיב.
בכללי, לשיח בגן יש כמה מטרות: להתלונן על הגן, לחפש אשמים ולבוא איתם חשבון, להאשים ושוב להתלונן. מי הדביק בשלשול? למה דורשים עוד 50 שקל על תוכנית העשרה רגילה? איך אין פעילות במוצאי החג? ומדוע שוב נושכים את הילד שלי בשעת המשחק על המגלשה?
הורה ממוצע, שנמצא בקצה של חקירות וכתבי אישום מהסוג המדובר, צריך לפתח מיומנות של עורך דין ממולח ולדעת בדיוק מה אומרים, מתי ואיך, כדי לא למצוא עצמו בריבים איומים וקטלניים. אלו כישורים שכאמור אינני מחזיק בהם כלל וכלל.
התשובה למזמור של אנה זק שדבק בילדה טמונה אצלנו. אנחנו אשמים. מיכאלה שרה את שירי אנה זק בלי הפסקה. הבכורה מוזיקלית. חוזרת על פזמונים וממציאה מילים ללחנים כיד הדמיון הטובה עליה. נדמה לי שזה בא מהצד שלי. אבא, שהיה אזרח מכובד ושומר חוק ביום, נהג לזמר נון־סטופ מיני הגיגים והבלים בלילה. חלק מהתמלילים אינם ראויים לאוזניים מהוגנות.
חוץ מאנה זק, הבת שלי ממלמלת גם את שיריהם של נועה קירל, עוזי חיטמן, זהר ארגוב והדודאים. הערבוב שספוטיפיי מזריק לתוך החיים מופלא ולפעמים לא ממש קשור, אך נדמה לי שבאופן מיוחד ל"בוא תראה מה פספסת" ו"פנתרה" האזינו במעוננו אינסוף פעמים.
מתוך עשרות מיליוני ההאזנות שנרשמו ביו־טיוב ובשלל האפליקציות, כמה מאות אלפים שייכות למשפחת הרצברג־אתגר. אשתי לא חמקה מאחריות והודתה מול שאר האמהות והאבות, מתנצלת מעט, שהכל עלינו. אני הדלקתי אותה ודחקתי בה להשיב באופן נוקב יותר ולומר שאין שום פסול גם במוזיקה כיפית ודי להיות קפוצים. היא נשארה במים בטוחים וידידותיים יותר.
כעבור כמה חודשים עלינו מדרגה. מיכאלה התחילה לדבר על אנה ואלזה. היא לא צפתה בסרט, לא הכירה את השירים, אבל ראתה את המוצרים המסחריים בגן או איפשהו. זה חלק מהחיים. ילדים שומעים וקולטים הכל. כל עוד בבית נמצאים עם האצבע על הדופק, בעיניי המצב תקין.
בשבת, ברגע של חולשה ואולי בטעות ומתוך חוסר מחשבה, שאלתי אותה אם היא רוצה לצפות באנה ואלזה.
בלי הרבה גינונים הקטנה התיישבה על הספה בסלון והתכוננה. בהתחלה התקמצנתי והורדתי לה איזה עותק ישן וחינמי באנגלית של הסרט. אני נהניתי והיא פחות. כעבור 20 דקות רחמיי נכמרו. כפרה על 24 השקלים שיעברו להוט. צפינו בעברית.
זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי ליצירה. יש בה כמה רגעים אכזריים מאוד: מוות של הורים, אנשים בוגדניים, ניצול. נדמה לי שחלקים מסוימים עברו מעליה. מזל. אני עדיין לא בשל להסביר לה איך מסתיימים החיים, את משמעות הדבר עצמו ומה קרה לאבא שלי, סבא מיכאל.
התכנים עברו חלקית. לעומת זאת, השירים נכנסו חזק לראש. לכולנו, כולל לאשתי.
בבית שרים כל הזמן את מיטב הלהיטים של “לשבור את הקרח". התמכרתי. אם יש מחזמר ראוי, אני רץ אליו וקונה כרטיסים לשורה הראשונה. כמובן שהמופע הנודד של מיכאלה זלג גם לעולם החיצוני ובאופן לא מפתיע זמן קצר אחרי הצפייה נשלחה הודעה בקבוצה: “אני לא מבינה למה הבת שלי התחילה לשיר על אנה ואלזה. מישהו יודע מאיפה זה בא?".