פחד הוא דבר בסיסי, אינטואיטיבי, ראשוני. פעמים רבות אנחנו מגיבים מתוך אימפולסים, חרדות הכרתיות ותת־הכרתיות, ובוודאי גם מתוך דעות קדומות. לאחרונה עלה בתקשורת נושא כאוב, שבו התגובה הראשונית עקפה את השכל הישר.
"עשרות הורים מחו על העסקת סייעות ממזרח ירושלים במעון בחולון", זעקה כותרת ב"ידיעות אחרונות". אל הגן השייך לנעמ"ת הגיעו ארבע סייעות ממזרח ירושלים. אחד ההורים נזעק והזעיק הורים אחרים שלא אפשרו לסייעות להיכנס לגן.
האם מדובר בגזענות או בכעסם של ההורים על כוח עבודה שאינו מתאים לתפקיד? נכון שחלק מערביי מזרח ירושלים אינם מל"ו צדיקים, אבל "האם אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?".
ההורים ניסו, לדעתי ללא הצלחה, להסביר שמעשיהם אינם מונעים מגזענות. לדברי דוברת נעמ"ת, ההורים טענו כי המחאה היא על כך שהשפה העברית אינה ממש שגורה בפיהן של הסייעות החדשות וכי הן לא עברו הכשרה. נעמ"ת בתגובה לא פתחה באותו יום את הגן "כמחאה על גילויי הגזענות" וסגרה את כיתת המעון בשל מחסור בעובדות.
אינני בא להצדיק את ההורים, אבל אני יכול להבין את חששם. אך עם כל ההבנה, איני מקבל את התגובה. הסייעות באו לעבוד, סביר שנבדקו על ידי נעמ"ת. אז אפשר היה לנקוט צעדים אחרים בלי לעלוב בהן, בלי לגרש אותן ובלי להפגין גזענות.
אני עובד שנים עם שכנינו הערבים, הם רוקחים, רופאים, אחיות ואחים וחברים. אנחנו חיים ביחד ורוצים שהחיים המשותפים יושתתו על כבוד הדדי. גם אם החשש היה סביר וגם אם דעות קדומות משפיעות על כולנו וגם אם ההורים פחדו - הדרך שבה גורשו הסייעות הייתה משפילה, אבל אולי יותר את המגרשים מאשר את המגורשות.
ייתכן שהטעות הייתה של נעמ"ת, שהייתה צריכה להכין את ההורים לכך. צר לי על הסייעות, צר לי על ההורים. אגב, שמעתי ידיעה על כך שהפרקליטות מבקשת עונשי מאסר ארוכים לשתי סייעות שהתעללו בפעוטות בגן סיגל בחולון. שתי הסייעות הן יהודיות כשרות למהדרין. אני רק מניח את זה כאן.