נאומו הפומבי בשבוע שעבר של ראש השב"כ רונן בר הצליח לייצר כמה כותרות בתקשורת, אך לא זכה לתהודה שלה הוא זכאי וראוי. החיבור שלו באופן כל כך מדויק ונכון בין אתגרי הביטחון הלאומי של מדינת ישראל לבין קשייה החברתיים והפוליטיים לא יכול היה להיות מנוסח טוב יותר. ההצבעה על כשל המשילוּת והיעדר שלטון החוק כעל גורם מכריע במאבק נגד הטרור מבית ומחוץ לא יכולה הייתה להיות חדה יותר.
מאחר שהדברים ראויים לתשומת לב רבה יותר, אציין כאן את הנקודות העיקריות בנאום ואנסה לפתח אותן מעבר לדברים שאמר ראש השב"כ, וללא צורך בנקיטת משנה זהירות של תקינות פוליטית שלה הוא מחויב. בראש הדברים שעליהם הצביע בר בנאומו הופיעו חוסר היציבות הפוליטית בישראל, שינויי השלטון התכופים והיעדר האחדות החברתית. בר ציין כי גורמים אלו מייצרים בצד השני – בין שהוא שותף פלסטיני ובין שהוא טרוריסט של חמאס או לוחם פנאט של חיזבאללה – את התחושה של חולשה ישראלית בולטת, ואת חוסר היכולת לייצר משילות, הרתעה וחזון אסטרטגי ארוך טווח מול כל אלו.
עוד הצביע בר על התעצמותה הגרעינית של איראן ועל כישלון הסכם הגרעין מולה. אלו יאפשרו לטהרן להתעשר במיליארדי דולרים בשנים הקרובות וכתוצאה ישירה גם לתגבר את יכולתה לממן את פעילות הטרור של חמאס, הג'יהאד האסלאמי וחיזבאללה, באופן שעשוי לשנות את מאזן הכוחות במזרח התיכון.
איום נוסף וחמור שעליו הצביע ראש השב"כ הוא זה המגיע מהרשתות החברתיות ועל כוחם העולה של דעתני רשת שטחיים, קיצוניים ורדודים המשתלטים על השיח הציבורי ותופסים את המקום המסורתי של ההיררכיות המדיניות, החברתיות והמשפחתיות שהתקיימו בעבר. הרשתות מאפשרות שיח בוטה ומסית, תוך הפצת שקרים באופן שמגביר את נכונותו של הדור הצעיר למעורבות הולכת וגוברת באירועים אלימים, בפשיעה ובטרור. בר מצביע על הצורך החיוני ליצור משילות עוצמתית ורגולציה קשוחה בתחום זה, עם או בלי תיאום עם תאגידי הרשתות הגדולים.
בנאומו מצביע ראש השב"כ על הצורך להיערך מחדש מול איום הסייבר הלאומי, ומציע גם כאן לחזק את המשילות ואת הרגולציה על גופים טכנולוגיים ועסקיים, תוך חיובם לנקוט מהלכי מנע שאותם מנסה הארגון ליישם מתוקף תפקידו. עניין נוסף ומשמעותי שבו נגע בר בנאומו הוא מערכת היחסים העדינה בין החברה הערבית ליהודית בישראל, בדגש על המעורבות והשותפות ההולכות וגוברות בין שני המגזרים. גם במקרה זה הצביע ראש השב"כ בעדינות על היעדר עשייתה של המדינה והימנעותה מטיפול אסטרטגי מעמיק בתהליכים המתרחשים בחברה הישראלית.
התעלמות זו באה לידי ביטוי בכמה עניינים: בהיעדר משילות ושלטון חוק המאפשרים את התעצמותם של ארגוני פשיעה במגזר ואת סגנון המערב הפרוע של האוכלוסייה הבדואית בנגב; בהיעדר השקעה בתשתיות רווחה, חינוך, תעשייה ותחבורה במגזר; בהיעדר חיזוק האכיפה והמשילות בכל המגזר; ובסופו של דבר גם בהיעדר עידוד טיפוח מנהיגות ערבית חדשה, כזו השואפת באמת ליצור שותפות אמיתית עם מדינת ישראל.
צריך להודות שנדרש אומץ רב לומר את הדברים האלה, בעיקר בעידן התקינות הפוליטית והצורך של ראשי הארגונים ומשרדי הממשלה השונים לרצות את השלטון הבלתי מקצועי והבלתי יציב, במקום להיות כוח יוזם ומוביל. הנושאים שאותם הזכיר בר נוגעים בלב הבעיה של התנהלות מדינת ישראל, ומצביעים באופן חד וברור על הקשר הישיר שבין חולשת השלטון וחוסר יציבותו לבין הימנעות המדינה מבניית אסטרטגיות ארוכות טווח בתחומים החברתיים והאזרחיים השונים. כפועל יוצא מכך, בתוספת המשך הקיטוב והשסעים החברתיים והדתיים, נוצרת לישראל תדמית של מדינה ההולכת ונחלשת מבפנים - גם אם צבאה חזק ומודרני.
בג'ונגל כמו בג'ונגל
בשנת 2022 צועדת ישראל למערכת בחירות חמישית תוך שלוש שנים, כאשר השישית כבר נראית בבירור באופק הקרוב. בנובמבר הקרוב תוקם (אם בכלל) הממשלה ה־37, ובסבירות גבוהה כשנה לאחר מכן תוקם גם הממשלה ה־38. המתמטיקה פשוטה מאוד. 38 ממשלות במהלך 74 שנות קיומה של המדינה – בכל פחות משנתיים מתחלפת ממשלה בישראל. אף ראש ממשלה לא מצליח לכהן מספיק זמן כדי לבנות ולממש אסטרטגיה לאומית בתחום כלשהו. גם מי שישרוד ויצליח לכהן ישחית את כל זמנו במאמצי הישרדות פוליטיים ובמלחמות יומיומיות על קיומה של קואליציה רעועה כזו או אחרת, בגלל מבנה הממשל ושיטת הבחירות הקיימים.
במדינה שבה מתחלף הממשל בכל כמה חודשים עד שנה וחצי, אף שר אינו יכול להתמחות בתחום עיסוקו או לבנות וליישם תוכניות אסטרטגיות ארוכות טווח. במדינה שכזו קלושים הסיכויים לשקם את מערכות הבריאות והחינוך, ובלתי אפשרי לבנות אסטרטגיית ביטחון פנים והשלטת שלטון החוק כשהמשטרה רק הולכת ונחלשת. לא ניתן יהיה לשקם את מערכות הרווחה הקורסות ולעצור את הגידול במעגלי העוני המתרחבים. אף מנהיג לא יתעסק באכיפת המשילות בשטח או בחיזוק הרגולציה על הרשתות החברתיות לצורך מניעת ההסתה לפשיעה וטרור.
אויבינו מזהים את חוסר האונים של הממשל והיעדר היכולת לבנות ולממש אסטרטגיות חזוניות ארוכות טווח בכל תחומי החיים. מזהים זאת ארגוני הטרור ברשות הפלסטינית, מזהים זאת גורמים חתרניים קיצוניים הפועלים בתוך המדינה במגזר הערבי ובימין הקיצוני, ומזהות זאת גם איראן וגם שלוחותיה בחיזבאללה, בסוריה ובעזה.
את התהליכים המכרסמים בחוסנה החברתי והלאומי של ישראל מזהות גם מדינות האזור השונות. כל מדינה והפטרון העומד מאחוריה. ואף כי אלו אינן מאיימות איום קיומי על ביטחון ישראל, הרי שהן נוטות לשנות את דפוסי החשיבה הישנים, להבין את יחסי הכוחות המשתנים, ולאתר את נקודות התורפה שדרכן יוכלו כל אותם גורמים להמשיך להתעצם על חשבון הרתעתה הצבאית של ישראל.
ובעוד כל אלו ימשיכו להיבנות ולהתחזק, נוסיף אנחנו להתבוסס בביצה האין־סופית של הפוליטיקה הישראלית העסוקה רק בעצמה ובהמשך תפקודה, תוך התעלמות מוחלטת ממצב המדינה ומכל המערכות האזרחיות והחברתיות שבה. ובג'ונגל כמו בג'ונגל, החזק מזהה תמיד ומיד את חולשתו של החלש – ותוקף. אז כן, יש לנו צבא חזק, מודרני ובעל יכולות מעולות ומספקות, יש לנו שב"כ מצוין בעל יכולות סיכול מדהימות, ויש לנו מוסד מקצועי שמצליח לממש מבצעים עוצרי נשימה להגנה על ביטחון המדינה.
אבל כל אלו לא יצליחו לסכל את האיום הקיומי היחידי המרחף כיום מעל המדינה – האיום הפנימי־חברתי־לאומי. זה הנובע מחוסר יציבות פוליטית, מהיעדר משילות, מהקיטוב והשסעים ההולכים וגוברים ומהתעלמות הממשל מבעיותיה האסטרטגיות של מדינת ישראל. לכל אלו מענה אחד בלבד – שינוי מבנה הממשל, שינוי שיטת הבחירות וכינון חוקה.