לפני שכולנו טובלים וטובעים באיחולי ראש השנה, מצ"ב המלצה לאיחול הרצוי לעת הזו: לשנה הבאה שנבין, נכיר ונפנים את מציאות חיינו. זו שמאיימת להרוס לא רק את השנה הבעל"ט, אלא גם את הבאות אחריה. למשל "יהודי הותקף בידי פלסטינים בדרום הר חברון, הוכה במעדר ונפצע קשה". כך דווח בשבוע שעבר בחדשות ערוץ 13.
המגישה הילה קורח, כמובן לא אשמה בכך שהדיווח לא מדויק, כלומר מוטה, כלומר שקרי לחלוטין. יש סביבה עורכים ומפיקים ופרשנים וכתבים, שאמורים לבחון מה שאירע עם אותו יהודי באותה התקפה. אבל "חדשות", אתם יודעים, זה מרוץ חסר נשימה מאייטם לאייטם, בתקווה להרים איזה זיקוק שיעשה את ההבדל בין ערוץ אכזב לערוץ זורם. וברמת ה"חדשות", כותרת על פלסטיני שפצע מתנחל היא כמו כותרת על בן אדם שנשך כלב.
המילה "לינץ'" כבר בעבעה ברשתות ובמגוון כלי תקשורת אחרים, ויש בה קסם חייתי משולח יצרים. וכשהגדה בוערת, זהו הממריץ התקופתי של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. רק כשמדובר בלינץ' של פלסטיני ביהודי כמובן. לינץ' שמבצעים יהודים הוא חתירה למגע של אזרחים מודאגים, והוא מתכתב בטבעיות עם הציפיות והחרדות של הישראלי המצוי.
לינץ' שמבצעים פלסטינים ביהודים, לעומתו, מוכיח עם מי יש לנו עסק, כולל צידוק מוסרי לכל מה שעשוי להצטייר כקלגסוּת צה"לית או אלימות מתנחלים. הכותרות הראשונות באירוע הלינץ' הפציצו: "יהודי נפצע באורח קשה בניסיון לינץ' סמוך לחוות מעון, לאחר שעשרות פורעים ערבים הכו אותו קשות, בין היתר באמצעות מעדר בראשו" ("מקור ראשון").
וזה המקום להבהיר כיצד פועלת תעשיית הרעל מיסודם של ארתור פינקלשטיין ונתניהו: השקר התורן משוגר כמה שיותר קרוב לאירוע עצמו. כשעוצמת האירוע פועלת על התודעה, מיד נדבק אליה ה"אשם". גם אם למחרת, אחרי שבוע או שנה האמת מתגלה – אז התחושה שנצרבת בדיווח הראשוני משאירה את חותמה על התודעה ומגבשת את היחס הכללי כלפי אותו "אשם".
התהליך הוא כדלקמן: פלסטיני מכה יהודי? מחר הוא עלול להכות אותנו, ו"הם" הרי מכים אותנו כל הזמן, כולל השואה והאנטישמיות – אז יאללה, הקם להורגך. ותסמכו על מערכות התקשורת שהן לא ישקיעו מאמצים ניכרים מדי כדי לתקן את המעוות ולספר את האמת, שהיא קלאסיקה בת ימינו של סיפור קין והבל.
תיקון ותקנות
לקח כמה ימים עד שהתברר מי כאן קין, מי הבל ומי האהבלים. מעט מדי ומאוחר מדי. האמת: מתנחל רעול פנים עם מוט ברזל תקף כפרי פלסטיני על אדמתו הפרטית. הפלסטיני היה זריז ומדויק יותר, והחזיר מהלומת מעדר שפצעה את התוקף. החלה קטטה.
מתנחל חייל בחופשה ירה באוויר ומתנחל נוסף פצע את הפלסטיני, שניסה להתגונן. פעילת שמאל שהייתה במקום הזעיקה אמבולנס, צבא ומשטרה. החיילים שהגיעו החלו לגדר ולדחוק את הפלסטינים שהגיעו גם הם למקום, שהוא מאות מטרים מהכפר ומאות מטרים מההתנחלות.
בינתיים החיילים הציצו באדישות כיצד המתנחלים מחוררים את גלגלי אמבולנס הסהר האדום שביקש לפנות את הפלסטיני שנפצע. האחרון הועבר למעצר בישראל, שם טופל ונחקר. כמוהו שני פעילי שמאל שהיו במקום ונחקרו בחשד להסתה, שיבוש ראיות, הפרת סדר וקשירת קשר. אחת מהם נשאלה על ידי חוקר המשטרה מי משלם לה, ובהמשך קבע החוקר, על פי עדותה, כי היא וחבריה מחבלים.
הסרטון שצולם מראשית הקטטה הוצג לשופט צבאי, שלא התרשם ולא קנה את גרסת הכפרי הפלסטיני, ולכן השאיר אותו במעצר. השוטר שחקר את המתנחל שהוכה אמר כי "הוא (המתנחל) לא זוכר מה קרה בגלל המכה בראשו..."; באשר למכה השני: "הוצאו מספר זימונים, אבל הוא טרם הגיע לחקירה".
במצ"ח אמרו ש"החייל שירה ייבדק" (ותודה ליובל אברהם מ"שיחה מקומית"). בלילה נכנסו חיילים לכפר שממנו יצא הפלסטיני שהחטיף למתנחל. הם זרקו רימוני הלם וגז, הוציאו כמה תושבים לחקירה ואחר כך שחררו אותם. בבוקר הובא הפלסטיני הפצוע לבית משפט צבאי להארכת מעצרו.
עבר שבוע ושני המתנחלים עדיין לא נחקרו. בקיצור, הבנתם את הפרינציפ. ואם לא עיכלתם והפנמתם, מצ"ב טקסט של יצחק בריק, אלוף בדימוס ומתריע בשער: "תרבות של שקר, טיוח, עיגול פינות, העלמת מידע ותיאום עדויות של המעורבים לקראת תחקירים וחקירת מצ"ח. במקום לטפל בראש הנחש — שהם הקצינים הבכירים שמעלימים עין ואחראים ישירות לתרבות השקר".
עקיבא נוביק, מתנחל, כתב ב"הארץ": "אמת, אין בשטחים דין מתאים... תקנות יו"ש הן איוולוּת שפוגעת בפלסטינים וגם ביהודים". לדידו של נוביק, "עד שאלה יתוקנו, בצורת החלת ריבונות, טרנספר או כל פתרון אחר, יש חיים בשטח וצריך לאפשר אותם". מבחינת נוביק טרנספר והחלת ריבונות הם סוג של "תיקון ותקנות?", "פתרון אחר"? יכול להיות שנוביק מתכוון לפינוי התנחלויות וחזרה לקו הירוק בתמיכת העולם הנאור? כולל מחצית מאזרחי ישראל שמוכנים לפנות התנחלויות תמורת הסדר?
הרעיון הבסיסי במובן המבצעי של פתרון אמיתי הוא לייבש את הביצה ולהפסיק לרדוף אחרי היתושים. זהו מרדף אחרי הרוח, והיא תמיד מנצחת. כדי להגיע לתובנה הזו צריך להבין שזו העגלה שלנו שתקועה בביצה, להחליט שזו בעיה ישראלית ולהפסיק את המשחק המופרך הזה של אנשי הגם וגם. אלה מואילים להסכים שגם לנו יש אחריות למצב בשטחים. בן דרור ימיני הוותיק הגיע למסקנה שלפיה "אין צורך להיות איש שמאל כדי לדעת שהקיפאון פועל לרעתנו. בזמן הקיפאון הולך וגדל דור חדש, הרבה יותר עוין. בזמן הקיפאון יש הקצנה גם בקרב ערביי ישראל...".
הזמן עובר והבעיה הפלסטינית מסרבת להיעלם. ומה אנחנו עשינו? מאז יוזמת השלום של אהוד אולמרט ב־2008 לא הייתה שום יוזמה ישראלית. נכון, היה כאן סבב שיחות ושום דבר לא קרה. הפלסטינים סירבו. מבחינת ישראלים רבים זה היה סידור נוח. הנה, האחריות שלהם. הם אשמים. הם סרבנים. עובדתית זה נכון.
אבל מה הלאה? המנצח האמיתי, אגב, הוא לא הסרבן - אלא הבריון. כבעלי הזרוע החזקה החזקנו בסיני, בגדה, בדרום לבנון וברמה. כשתש כוחנו, נסוגונו. מסיני במכה אחת, ומדרום לבנון בפאזה מיותרת להחריד.
ביום ראשון השבוע, כמיטב המסורת הנהוגה עם תחילת המסיק, יצאה מיצהר כנופיה שגזלה את זיתי הכפר הסמוך בורין. עוד ניצחון כזה ואבדנו. בגדה בכלל אנחנו מנצחים בכל קרב ומפסידים במערכה. מה שמחייב שינוי שנה טובה לשנה שונה.