אני מאמינה שכל אדם נולד לתוך רקמה של מנהגים והרגלים, ועם השנים זונח חלק ומפתח משלו. כמי שמעולם לא מצאה את מקומה בבתי כנסת, פיתחתי מנהג משלי: בחגים אני לוקחת לידי את נוסח התפילה וקוראת עם עצמי.
אחרי שאני קוראת את הטקסט הקדום, אני מחכה שמשהו יבוא ויזכיר לי את מידת הרלוונטיות שלו. ההמתנה והקשב כבר מביאים את התשובה. כך נולד הטור הזה, שעיקר עניינו במילים שמתארות עולם שבקלות אפשר להחמיץ פעמיים - גם לפספס וגם לקלקל.
בתפילת עמידה של יום כיפור מופיעה רשימה מפורטת של דרכים ודרגות של חטאים: בהרהור הלב, בווידוי פה, בזדון, בסתר, בעזות מצח, בגאווה ובבוז וכן הלאה. על "חטא שחטאנו בבלי דעת" למדתי יפה יפה על בשרי:
יום אחד הוזמנתי להרצות בפני שכבה של תלמידי כיתות י"א. רכזת השכבה חלקה איתי בשמחה את העובדה שיש גם כיתת תקשורת. שמחתי. הנה, הם יבינו את עולם המונחים שלי. באמת שחשבתי ש"כיתת תקשורת" היא כיתה שתלמידיה לומדים במגמת עיתונאות. בזמן ההרצאה אחד התלמידים קרא כל כמה דקות קריאות ביניים.
היה לו קול עוצמתי של מתבגר, כזה שעובר בין שלוש אוקטבות במילה אחת. כשקצה סבלנותי, שאלתי אותו חצי בחיוך חצי בנזיפה: "יש לך תסמונת טורט, או מה?". אקצר ואומר שלא היה לו "או מה", כן, יש תסמונת טורט מאובחנת. אני, המחוננת, לא ידעתי שכיתת תקשורת היא כיתה שמיועדת לתלמידות ולתלמידים מהספקטרום האוטיסטי. וחטאתי בגדול.
מספר הילדים האוטיסטים שמקבלים קצבת נכות מהביטוח הלאומי גדל ב־125% בתוך חמש שנים, מ־15 אלף ב־2016 ל־34 אלף ב־2021 והמספר רק הולך ועולה, כך שיש סיכוי לא רע שכולנו מכירים או נכיר אחד־שניים־חמישה מהם.
מירה, אם לילדה שלומדת בכיתת תקשורת, מספרת: "אני מכירה הרבה ילדים מאובחנים שההורים שלהם מעדיפים שילמדו בכיתות רגילות. אני עצמי נפלתי בזה: בכיתה שלה, במפגש תלמידים־הורים, הייתה ילדה שנהמה. חשבתי לעצמי: מה עשיתי? לאן הבאתי את הבת שלי? אחר כך חשבתי איזה פרדוקס זה שאני, שהבת שלי שונה, לא מקבלת את השונה. בדיעבד התברר שהיא אילמת, חכמה מאוד ומתקשרת דרך טאבלט.
"צריך להבין שאוטיזם זו שונות תקשורתית. אוטיסטים מעבירים מסר בינם לבין עצמם ומתקשרים מעולה. הסטיגמה על אוטיסטים חייבת להשתנות. הם ילדים שונים, חושבים אחרת וחשים אחרת. זה כמו להכניס ישראלי לערב אחד לארוחת ערב ביפן ולצפות שיידע כיצד לנהוג על פי פרמטרים שברורים רק ליפנים.
"המסר שלי אחד: שונות היא לא מחלה ולא מידבקת. נמאס לי לקרוא כתבות שמתארות את הצד האומלל של השונות. אני מאמינה שמדענים רבים, מוזיקאים וכדומה, אילו היו מאובחנים כיום - הם היו מוגדרים על הספקטרום. שונות היא לא דבר רע. לפעמים דווקא בזכות השוני נוצרים דברים שלעולם לא יישכחו. בסופו של דבר, כולנו שונים".
על השונות, ולא כחיסרון, עומד ספר חדש ומעניין בשם "כלומים" (הוצאת בודהיספרא). הכותב, גיא יוספן, צייר ואומן שעבד כמדריך בדיור מוגן של אקי"ם, מציע בו התבוננות אחרת על קצב החיים, על מהותה של חמלה ועל האנשים המיוחדים, השונים.
אם ג'רי סיינפלד יצר סדרה על כלום, בא יוספן וכותב ספר שהכלום הוא לב לבו. והכלום הוא המון. בספרו הוא מספר, בין היתר, על יחסיו עם דייר בשם גיל: "אפשר לומר שבדעתם של רוב האנשים מקוטלג גיל כאיש לא צעיר הלוקה בתסמונת דאון... ומנקודת מבטי הייחודית אני אומר שהם - האנשים - לוקים בתסמונת אַפּ, כי הם כל הזמן קופצים ממקום למקום בניסיון להיות מעל האחר ובמקומו של אחר.
"לעומתם, גיל כאן. הוא לא מרגיש צורך להיות בשום מקום אחר, בטח לא מעל מישהו אחר. וזה מה שאני אוהב אצלו: את הנינוחות בעצמו. למשל, אם הייתי מספר לו שחייזרים ירוקים נחתו על כדור הארץ והם רוצים לעשות אצלו בחדר מסיבה, הוא היה אומר מיד שהם מוזמנים ברצון. זה כך מפני שהוא לא חושב שיש למישהו סיבה לעולל לו משהו רע, ועל כן לבו ודלתו פתוחים בפני כל אחד שיהיה נועז מספיק כדי לקבל ממנו חיבוק. וזה הטריק, כי חיבוק מגיל מנטרל מיד את מגננות הלב, וכדי לקבל אותו נדרש יותר מקמצוץ של אומץ".
ולא רק אומץ אלא גם בדיוק כמו שכתוב בתפילת שחרית של יום כיפור בנוסח עדות המזרח: "ואְָהַבְתָּ לְרֵעֲך כּמוֹך". רק שלא נחמיץ.