כשהשתחררתי מהכנסת (סתם, אחרי עשר שנים לא עברנו את אחוז החסימה), כתבתי ספר בשם "דברים שרואים מכאן – מה קורה למנהיגי הימין כשהם מגיעים לשלטון".
ניסיתי להתמודד עם השאלה מדוע מנהיגי הימין לא הגשימו את האידיאולוגיה שלהם. ממנחם בגין, שנסוג מסיני, הכיר בזכויות הלגיטימיות של ערביי ארץ ישראל ורצה לתת להם אוטונומיה, אף שידע כי אוטונומיה מוליכה בהכרח למדינה עצמאית; ועד אריאל שרון וההתנתקות; ובנימין נתניהו בהסכם חברון והסכמתו להכיר במדינה פלסטינית ותמיכתו בהתנתקות.
הטיעון של השמאל, שבא לענות על השאלה הזאת, היה שכאשר מנהיגי הימין מגיעים לשלטון, לפתע נגלית לעיניהם תמונת עולם שלא הכירו. הם מבינים עד כמה אנו תלויים בארה"ב ובמדינות אירופה, ולכן הם אינם יכולים להחיל ריבונות ישראלית מלאה ביהודה ובשומרון או להגשים את האידיאולוגיה שבשמה נבחרו.
ב"ישראל היום" קראתי בחג כתבה של נדב שרגאי, המסכמת פרוטוקולים של דיונים שהתקיימו בירושלים לפני 50 שנה. בגין, יגאל אלון וראש העיר ירושלים טדי קולק דנו באפשרות הריסת בית ערבי עתיק שנשען על הכותל המערבי, צפונית לרחבת הכותל. הבית החל להתמוטט. בגין דרש לפצות את המשפחה המתגוררת בו, לפנות אותה, להרוס את הבית ולחשוף עוד קטע מהכותל המערבי. אלון תמך בדרישה זו, אך רק הציע לפעול בשקט, לאט־לאט. לקנות את החורבות ואז לחשוף עוד קטע גדול של הכותל המערבי. קולק, מי שחמש שנים קודם לכן - ממש בתום הקרבות בירושלים - הרס בלי להמתין להחלטת ממשלה את חורבות הסחי של שכונת המוגרבים שהייתה צמודה לכותל ויצר את הרחבה המוכרת לנו היום, טען כי מה שניתן היה לעשות בסערת ימי הקרבות – כבר אי אפשר לעשות שנים אחר כך, משום שהלחץ הבינלאומי יהיה כבד מנשוא.
בגין לא השתכנע ומהאופוזיציה ניסה לשכנע את חברי הממשלה, אך לא זכה בתמיכתם. חמש שנים אחר כך הגיע בגין לשלטון – ואפילו לא ניסה להעלות את הנושא לדיון בממשלה. בגין ויתר על האידיאולוגיה שלו, לא כיוון שהגיע לשלטון – אלא כדי להגיע לשלטון.
נתניהו, שידע לדבר גבוהה־גבוהה על חשיבותו המרכזית של הר הבית לעם היהודי, לא מנע ב־1996 - ימי ממשלתו הראשונה - את הרס העתיקות בהר.
כשהחלו הערבים לפרוץ פתח קטן בפינה הדרום־מזרחית של ההר ולהקים שם מבנה קטן – הגישה תנועת "חי וקיים" בראשותו של יהודה עציון עתירה נגד הממשלה, ששאלה מדוע היא אינה מתערבת כדי למנוע את ההרס ואת הבנייה הבלתי חוקית.
מה שהטריד באמת את נתניהו היה השאלה איך להיחלץ בשלום מהעתירה - לא איך למנוע הרס בהר הבית. ממשלת נתניהו הצליחה למסמס את העתירה, ובית המשפט לא נחלץ להגן. כעבור שנתיים סיים הווקף את ההרס התת־קרקעי ב"אורוות שלמה"; ובסתיו 1999, כבר בימי כהונתו קצרת הימים והכושלת של אהוד ברק, ובתוך שלושה ימים – פרצו וחפרו שטח עצום בדחפורים, והשמידו שרידים מימי הבית הראשון והשני, כדי להקים מערכת מדרגות עצומה למסגד התת־קרקעי שהכשירו ב"אורוות שלמה".
נתניהו לא נקף אצבע כדי לעצור את ההרס, כשעוד ניתן היה. ברק - "הר הבית סלע קיומנו" – ודאי שלא.
אז למה שניקח ברצינות מה שהמנהיגים הללו אומרים כשהם חותרים לשלטון, ואפילו כשהם בשלטון ורוצים להתבסס בו? ברק, דמגוג חסר מעצורים, הצהיר לפני שנתיים, בעת שעוד היה שקוע בהזיות על שיבה לשלטון, כי אם נתניהו יזכה ברוב הוא יוציא מיליון איש לרחובות, הוא עצמו יעמוד איתם והם יבלמו בגופם את הרס הדמוקרטיה. אז אמר.
הסרטון עם הצהרתו הפתטית מוחזר השבוע. אבל ברק לא יצא לרחוב. מיליון איש לא יצאו. הדמוקרטיה הישראלית שרדה גם את ברק. הוא, אלי אבידר ושכמותם בטוחים כי רק ההפגנות שלהם הצילו את הדמוקרטיה הישראלית. בדיוק כמו האיש המנפנף בידיו בכיכר העיר ומגרש פילים. ובאמת – אין שם פילים, כנראה הודות למאמציו.
לא הייתי נדרש לדוגמאות אלו, אם גם בני גנץ, עוד מנהיג חלול בשרשרת הזו, לא היה מכריז השבוע כי אם גוש נתניהו ישיג 61 – יש לזמן אותו, את גנץ, ל"ראיון לסיכום המדינה". כלומר, לעניות דעתו של גנץ (לא כמליצה), ניצחון נתניהו בבחירות יביא את הקץ על מדינת ישראל. אחרי שניסו שנים להפחיד אותנו עם הדמון בגין, ושוב ושוב עם יצחק שמיר, שרון ונתניהו, ושוב עם נתניהו, שבחירה בהם תפגע בדמוקרטיה; ואחרי שראו כי רוב העם אינו נרעש מהאיום הזה על הדמוקרטיה – נוצר הצורך להחמיר את האיום, להעצים את הפחד. לא רק הדמוקרטיה תושמד – אפשר יהיה להספיד ולסכם את המדינה.
שטויות.
גם גנץ יודע, גם ברק ידע, גם כל משמיצי מנהיגי הימין שהשמיצו והפחידו כי בגין (ה"הפשיסט", "הטיפוס ההיטלריסטי" כניסוחו של דוד בן־גוריון), שמיר ("הטרוריסט") או שרון ("לא עוצר באדום") יחריבו את המדינה אם יעלו לשלטון – כל השמאלנים הללו לא חששו אף לא לרגע לשלומה של המדינה, אלא רק לשלום שלטונם. רק תאוות שלטון חשופה ובוטה נוטפת מכל מילה שלהם - אז והיום.
הם כמובן מודעים לכך, וגם רבים מתומכיהם. אין הם מנסים לשכנע את המשוכנעים. אבל תמיד יש כמה מאות אלפים שדעתם אינה מגובשת. "קולות צפים", מכנים אותם הסוקרים. אותם מנסים מנהיגי השמאל לגייס. וכיוון שצריך לנפנף להם בדגל כלשהו – מנסים להפחיד אותם בדחלילי הימין. וכי איזה דגל אחר יש להם?
שנים האשימו את נתניהו בכך שהוא מגייס שנאה ופחד כדי להניע את בוחריו לקלפיות. ומי עושה זאת עתה? יאיר לפיד וגנץ ומרב מיכאלי וזהבה גלאון, אבל גם אביגדור ליברמן וגדעון סער וזאב אלקין - שאך אתמול היו הם עצמם איום על הדמוקרטיה הישראלית - מאיימים ומפחידים אותנו. אולם רוב הציבור, שכבר למד על הפער הבלתי נסבל בין מה שהם מבטיחים לפני הבחירות ומה שהם עושים אחריהם - אינו נרעש.
איך תדעו שגנץ לא מאמין בהבלים שהוא משמיע באוזני הציבור? אם יום לאחר הבחירות יתברר שנתניהו יוכל להרכיב ממשלה, גנץ אמור לרכוש בית בשווייץ, להוציא דרכון הונגרי ולהימלט מכאן ברגע האחרון, לפני החורבן. את ראיון סיכום המדינה יוכל להעניק בזום, אם יהיה למי. ימהר כמו דן חלוץ, שהזדרז למכור את המניות שלו לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה. כי הנה, גם הוא במאיימים היום.
ואם לא יעשו כן – אות הוא וסימן כי הם יודעים כי שום סכנה אינה מרחפת מבית על מדינת ישראל. שכן, מדינת ישראל חזקה ממנהיגיה. כל הטוענים כי אם הם לא ישלטו בישראל – יקיץ עליה הקץ - לא יזכו אפילו להירשם בדפי ההיסטוריה.