הפתעת השנה: איש השנה שלי הוא ללא ספק מי שמעטים היו מהמרים עליו בתחילתה

בתקופה זו של "תכלה שנה" ו"תחל שנה" מקובל להרחיק את המצלמה לטובת התמונה הגדולה; לראות את היער מבעד לעצים; הציור מבעד למרכיביו.

בחירת איש השנה הייתה טכניקת סיכום שנה, ש"העולם הזה" אימץ מהשבועון האמריקאי "טיים". אורי אבנרי עשה זאת בכישרון של תלמיד העולה על רבו. שנה אחר שנה ידע אבנרי להוציא מתחת עטו יצירת מופת. כשהוא משייט דרך סיפורם של המועמדים שלא נבחרו, היה משרטט ביד אומן את אירועי השנה בלוגיקה שהובילה לאיש השנה שלו, כמו הייתה בחירה טבעית שאין בלתה, כמו הייתה גזירת שמיים.

כשנסגר "העולם הזה", נפתח הפתח לבחירות פובליציסטיות ספורדיות באישיות הנבחרת, כמובן ללא היומרות, העומק, וההשקעה של אבנרי. השנה לא נתקלתי בבחירות איש שנה. מכאן, להלן ניסיוני למלא איכשהו את החסר.

שנת תשפ"ב הייתה אומנם שנת שמיטה, אך הקרקע המדינית־פוליטית סיפקה מועמדים לרוב. למשל נפתלי בנט ויאיר לפיד, כל אחד לחוד ושניהם ביחד, בלטו כראשי ממשלה שאינם עונים לשם בנימין נתניהו. בעייתם היא שמעבר לכך הם לא הטביעו חותם. לא תרמו ערך מוסף. מועמד משמעותי אחר מממשלת הרל"ב היה מחוללה האמיתי גדעון סער, אשר גם פעל כשר המשפטים לרפורמות חשובות. מעט ולאט, אבל בכיוון הנכון. אלא שממשלת השינוי שרקם בדי עמל מחשבת לקרוס ולהפוך לאפיזודה חולפת בעידן בנימין נתניהו. ולכן גם סער אינו איש השנה. גם איש השנה המכהן מנסור עבאס לא הצליח להשלים את המהלך ההיסטורי שאותו ייחל ליישם בממשלה עם הליכוד.

האופוזיציה העמידה שני מועמדים ראויים. נתניהו, שבלי להניד עפעף נכנס לנעלי ראש האופוזיציה ותפקד כדבעי; ויריב לוין, שהוביל בהצלחה את המערכה להפלת הממשלה וזכה במקום הראשון בפריימריז של הליכוד. אבל בינתיים טרם קמה ממשלה בראשות נתניהו ולכן איש משניהם איננו איש השנה.

עוד מועמד שהטביע את חותמו על המערכת הפוליטית הוא איתמר בן גביר, שהצליח לפרוץ את הדימוי הדמוני שליווה אותו לאורך שנים, לכאורה לא בלי בסיס, אך למי שבודק לעומק - ללא הצדקה. אבל הוא עדיין מועמד לתגלית השנה בלבד. יחד עמו התגלית החדשה־ישנה בשמאל: זהבה גלאון, שגם היא עוברת מטמורפוזה והופכת למאמי של השמאל.

לאחר שנפלו המועמדים האישיים, לו המועמד היה חייב להיות ישראלי בלבד, היה איש השנה שלי דמות לא מסוימת. איש השנה שלי במקרה זה היה הצבר ששירת בצבא, למד מקצוע, עובד, אבל יורד מהארץ בהיעדר אופק לדיור. איש השנה הזה הוא הדמות הכי חשובה בתשפ"ב. והוא גם האתגר הגדול ביותר של ממשלת ישראל שתקום בתשפ"ג.

אבל איש השנה הטבעי בשנה זו, גם במקומותינו, חייב להיות דמות עולמית, העוסקת באיום המרכזי המרחף על האנושות, שהוא המלחמה הקרה שפרצה בעוצמה והופכת את עצם השימוש בביטוי "מלחמה קרה" לבעייתי, בייחוד אם אתה אוקראיני.

באירופה המערבית, למונח "המלחמה הקרה" בימים אלה יש הקשר נוסף. שהרי האירופים - לא פחות משהם חוששים שהמלחמה הקרה תהפוך למלחמה חמה - מוטרדים מהפיכתה למלחמה קרה מאוד בחורף הקרוב, וזאת בשל המחסור בגז לחימום בגין הסנקציות על רוסיה.

במצב הנוכחי, במבט ראשון, איש השנה המתבקש הוא נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, שהתעלה - להפתעת הכל - אפילו על דמות הנשיא שגילם בסדרת טלוויזיה קודם בחירתו. אילו איש השנה תשפ"ב היה נבחר במשאל עולמי בהצבעה חשאית, ניתן להעריך כי נשיא אוקראינה היה זוכה ברוב - אפילו בסין, בקובה, באיראן וברוסיה עצמה. בעצם, בכל פינה בעולם, מלבד קוריאה הצפונית והגרעין הקשה של חד"ש בישראל.
אבל גם דובצ'ק בצ'כוסלובקיה של 1968 וגם אימרה נאג' בהונגריה של 1956 היו גיבורים לשעה במערב, וננטשו לגורלם כשברה"מ פלשה לארצם. לכן רק ימים יגידו אם זלנסקי הוא שרל דה גול או ז'אן ד'ארק.

מול הנסיך הלבן זלנסקי, מועמד לאיש השנה גם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שהחל דרכו כמנהיג שקול ואף ערכי. אבל התנהלותו האגרסיבית מול אוקראינה אטמה את אוזני העולם לטיעוניו הצודקים נוכח תעלולי המערב, שחזר ודחה את ידה המושטת של רוסיה, כבר בעידן בוריס ילצין הפרו־מערבי, ורמס ברגל גסה התחייבויות של הנשיא רונלד רייגן שניתנו בתמורה להסכמת ברה"מ לאיחוד גרמניה.

פוטין לא יהיה איש השנה, אבל התנהלותו נעדרת האיפוק הנדרש ממנהיג מעצמת־על, מסייעת בעקיפין להכתרתו של רוסי אחר כאיש המאה ה־20. היא הבליטה את עומק השפעתו האישית של מיכאל גורבצ'וב על גורל האנושות והמחישה שגורבצ'וב יכול היה לבחור בדרך אחרת, שהייתה מבטיחה כי יישב על כיסאו עד שיבה טובה. ניתן לקוות שההכרעות המוסריות שקיבל והווירטואוזיות שנדרשה לו כדי לחולל את פניית הפרסה הכלכלית והמדינית והמשטרית, בכלים שהיו בידו, עוד יזכוהו בעתיד בהכרה שלא קיבל בחייו.

כשם שרק במאה ה־20 התברר שאיש המאה ה־19 היה ביסמרק, שקבע עובדות בדם ואש, ולא מטרניך, שבנה מבנים מדיניים מרהיבים שקרסו כארמון קלפים בעת מבחן; כך איש המאה ה־20 לא היה צ'רצ'יל, שניצח את אדולף היטלר אבל לא הצליח לשמר את עוצמתה ומעמדה של בריטניה, אלא מיכאיל גורבצ'וב, ששחרר במו ידיו כ־20 רפובליקות עממיות מעולה של אימפריית רשע ששעבדה אותן ומצצה את לשדן בחתירתה לשליטה גלובלית ברפובליקה עממית של כדור הארץ.

רייטינג ברצפה

איש השנה תשפ"ב הוא ללא ספק מי שמעטים היו מהמרים עליו בתחילתה - וכותב שורות אלה בכללם. הרייטינג שלו היה בגובה רצפה, הוא הקריא טקסטים כמי שכפאו שד, הוא נפל מאופניים, הושיט יד ללחוץ את חלל האוויר, קרס בסקרים והקריא מהטלפרומפטר את הוראות הקריאה שנתנו לו, כאילו היו חלק מהטקסט. בשעת כתיבת שורות אלה הוא חיפש בקהל חברת קונגרס שנהרגה בתחילת אוגוסט, מה שגרם למבוכה רבה בקרב הנוכחים. והכי חמור מבחינה פוליטית, הוא היה בדרך להוביל את מפלגתו לתבוסה מחפירה בבחירות הביניים בנובמבר הקרוב.

ואולם, חרף כל מה שהוזכר למעלה, ראינו גם ביידן אחר. הוא הגיע לביקור בישראל ובמפתיע הוא נראה ונשמע חד, מעודכן ואפילו ערני מספיק כדי לפלס דרכו לשורה השנייה ללחיצת יד חריגה ושיח לבבי עם נתניהו למשוש לבם של אוהדיו.

וכמו טען מצברים בארץ הקודש, הצליח בשובו להעביר את המגה־רפורמה בהגנת הסביבה, לסבסד הסעת נשים לבצע הפלות במדינות בארה"ב, המתירות אותן, ונשמע לפתע חד, נמרץ ועדכני, בדיוק כפי שגילו אותו הישראלים. גם הפער בבית הנבחרים הצטמצם, ובסנאט מסתמן אפילו ניצחון דמוקרטי.

אבל כל אלה הם לא הסיבה לעלייתו, אלא המסובב. שלוש סיבות גורליות לכך שאיש השנה תשפ"ב הוא נשיא ארה"ב ג'ו ביידן.

הראשונה היא היכולת ליצור ברית אמיתית עם אירופה ולהנהיג עמדה מוסרית מאוחדת, הכוללת נכונות לשלם מחיר עבורה, ולהסכמה היסטורית של גרמניה וחברותיה להגדיל משמעותית את תקציבי הביטחון.

השנייה היא האמירה הברורה והחד־משמעית, שקודמיו התחמקו ממנה, כי - אומנם רק כמוצא אחרון - ארה"ב תפעיל את עוצמתה הצבאית למגר את הגרעין האיראני בעודו באבו.

והשלישית, אולי הקשה מכולן ולכן גם האמיצה שבהן: ההודעה הברורה והחד־משמעית שארה"ב תפעיל כוח צבאי למנוע מסין לספח בכפייה את טייוואן.

מבחנו האמיתי יהיה בשנה הקרובה מול רוסיה. האם ימצא דרך יצירתית לסיום המשבר, כמו חברו למפלגה ג'ון קנדי, שהציל את העולם ממלחמה במשבר הטילים בקובה, בתחילת שנות ה־60 של המאה הקודמת, כאשר מצא דרך לקפל את זנבו של חרושצ'וב בכבוד (רוסיה הוציאה את סוללות הטילים הגרעיניים שהציבה בחשאי בקובה, כשבמקביל נאט"ו הוציאה מספר סוללות זהה מטורקיה).

למשל, הוצאת הכוחות הרוסיים מהשטחים הכבושים וקיום משאל עם אמיתי בעוד 15 שנה. לחלופין, אוטונומיה לאזורים המדוברים תוך שיתוף המיעוט הרוסי בממשלת אוקראינה על פי הנוסח הפועל בצפון אירלנד. ובמישור הבין־מעצמתי: חידוש שיתוף הפעולה של נאט"ו ורוסיה במקביל לתוכנית דמוקרטיזציה מלאה ברוסיה, לקראת העידן שאחרי פוטין.

הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד.