מעבר לחגים מחכות לנו בחירות, מעבר לבחירות מחכה לנו ואקום, והשמחה גדולה. שוב המחלפים והגשרים נצבעים בשלטי בחירות, וההבטחות מפוזרות לכל עבר. בן גביר מבטיח לסלק את אויבינו, לפיד מבטיח לסדר שתי מדינות לשני עמים, מיכאלי מציעה לנו להילחם על האמת, גנץ מתחייב לארגן ממשלה יציבה, וביבי מבטיח, כמו תמיד, להיות ליגה אחרת. כל מה שנשאר לנו זה להגיע לקלפי ולשים פתק. בדיוק כמו שעשינו לפני שנה ובשנה שלפניה ובשנה שלפניה.
האמת היא שאחרי כל כך הרבה מערכות בחירות התחושה היא שזה חסר משמעות ללכת ולהצביע. הרי ברור לכל שזה ייגמר בתוצאה כזו שתביא אותנו לניסיונות כושלים להרכיב ממשלה - ומשם לבחירות נוספות - או אולי לממשלה צרה מאין כמוה שתהיה ממשלת סחיטה על ידי כמעט כל חבר כנסת ותתקיים מקסימום שנה עד שתיפול ושוב נלך לבחירות. אני בכלל לא בטוח שאצא להצביע. וזה לא כזה נורא, כי להערכתי כמות המיואשים מהבחירות שאין להם כוחות לצאת להצביע היא זהה בצד הימני ובצד השמאלי, לכן זה הולך להתקזז ולשקף את התוצאה הסופית.
אני לא אעשה את זה מתוך מחאה אלא מתוך הבנה שאנחנו נמצאים במצב בלתי אפשרי מתמשך ושהדבר היחיד שאפשר לחשוב עליו כעל סוג של גאולה למצב שבו אנו נמצאים זה אם לא תורכב ממשלה (כמו שצפוי) והטמפרטורה בליכוד תעלה וביבי יפנה את מקומו. הפעם אני מאמין שזה יכול לקרות, מכיוון שמבחירות לבחירות מצביעי הימין נהיים פחות סובלניים למנהיג שמונע מהימין להרכיב ממשלה סופר־מגה־אולטרה רחבה וגם מכיוון שהפעם, במקרה שהולכים לבחירות, מי שימשיך לכהן כראש הממשלה (של ממשלת המעבר) הוא לפיד ולא ביבי.
מעבר לעצם קיומן של מערכות בחירות אחת אחרי השנייה, הבעיה היא שגם כשמורכבת ממשלה היא כל כך צרה עד שאיננה יכולה לעשות דבר בעצם. אפס יכולת להוציא לפועל מהלכים שמבוססים על מהות - כפי שראינו שקרה בממשלה האחרונה. מה עזר לי להצביע למרצ, אם בפועל מרצ היו בקואליציה אבל לא התנהגו כמו מרצ? כלומר שגם הממשלות הזעירות שמוקמות פה הן שוות ערך להליכה לעוד מערכת בחירות. הן קפואות במקום - בזמן שדברים אחרים לא קופאים, כמו בועת הנדל״ן למשל, שאי אפשר לטפל בה בממשלה צרה שעיקר מהותה הוא לשרוד.
אותו הדבר לגבי הידברות עם הצד הפלסטיני וניסיונות להפשיר את מערכת היחסים שאולי מתישהו יהפכו למשהו שבסופו איזשהו הסכם. אני באופן אישי מאוד שמח על שיאיר לפיד עמד על בימת האו״ם והזכיר לנו שפעם היה כאן דבר כזה שקראו לו ״פתרון״ ומבוסס על הפרדה בין שני העמים. אני מכיר היטב את משנתו של ד״ר מיכה גודמן, שאומר שתמיד יש אופציה ששני הפתרונות לא טובים ושלא בהכרח המשמעות של סירוב לפתרון שתי המדינות הוא בחירה בפתרון המדינה האחת.
ועל כן, אומר ד״ר גודמן, צריך ללכת על פתרון זמני - שיכול להיות זמני מתמשך מאוד - של צמצום הסכסוך. פתרון זמני מהסוג הזה מקביל לדעתי למערכת יחסים שהתקלקלה ובני הזוג החליטו ללכת על ״פרידה זמנית״. כמעט תמיד הפרידה הזמנית הזו לא מועילה לאף צד וזה נגמר בפרידה מאוד לא זמנית.
האמת היא שאולי שווה לבדוק את האופציה של פרידה זמנית מהפלסטינים. נלך לאבו מאזן ונגיד לו שננסה את זה, נלך על פרידה זמנית, נראה איך זה מרגיש: אם אנחנו מתגעגעים זה לזה ואם אנחנו מצליחים להסתגל לחיים עצמאיים לבד. נסכם איתו על יציאה לפרידה זמנית ובינתיים כל אחד יתנסה גם עם פרטנרים אחרים (אולי נספח איזה חלק קטן מהאזור הדרוזי בסוריה ונראה איך זה מרגיש), ואז, כעבור חצי שנה, נתכנס, נשב יחד ונבדוק אם הפרידה עשתה לנו טוב או לא ועל פי זה נחליט על המשך דרכנו. בינתיים כמובן גם שהמנהיגים משני הצדדים יקבלו פרס נובל זמני לשלום.
באמת שאני מאוד שמח שלפיד החזיר לשולחן את פתרון שתי המדינות ובכלל את הרעיון שלדבר ולנסות להגיע להבנות עם הצד השני זו אופציה. אבל עדיין לא אצביע לפיד. הסיבה היא שאני לא סומך על אנשים שלא יודעים לשיר ועדיין שרים במיקרופון לפני כולם. ככה עשה לפיד בזמנו בימי הקצב שלו עם עינת שרוף במועדון ה"גנקי" וככה הוא עשה עכשיו בחתונה של בנו יחד עם רמי קלינשטיין.
להרוס ערב אחד ליושבי מועדון ה"גנקי" זה מילא, אבל להרוס את החתונה של הבן שלך בזיופים לעיני ואוזני כל, זה כבר בלתי נסלח. איך אפשר להצביע לאיש אשר זייף כערבות הבוכיות? אי אפשר.