כשהרילוקיישן נהיה טרנד, ככה בלי צורך שהעוזבים יסבירו

ג' אוהבת להדגיש שא' הוא בוטנאי. את ה"בוטנאי" היא אומרת באל"ף מוטעמת, כאילו לתת זמן השתהות עד בוא השאלה: “בוטנאי? באמת?". אחר כך היא מספרת מה בדיוק־בדיוק מעניין אותו בעולם הצמחים: האזורים שבהם הם מתקיימים, ההתפתחות, הרבייה, מחלות אופייניות ועוד כמה דברים כמו הקשרים אבולוציוניים בין קבוצות צמחים. כשהיא מסיימת להפגין את ידענותה הוא אומר בשקט: “צמחים הם בדיוק כמו בני אדם". עכשיו השניים האלה אורזים ועוזבים עם הילדים. 

הוא מצא משהו בחו"ל וג' מפליגה בשבחי ה"משהו": עבודה טובה, בלי מסים, בית על הים. לילדים תהיה אופציה ללמוד בכל אוניברסיטה באירופה. בקרוב הם אולי אפילו יקנו דירה. השקעה טובה, פורטוגל. יש כבר קהילה גדולה של ישראלים שממש הקימו לעצמם ישראל קטנה. כמו בקנדה, היא אומרת. ובמיאמי. ובברלין. 

פעם קראו לפעולה הזו “ירידה מהארץ", שקיפלה בתוכה עלבון אישי, האשמה גלויה ותבוסתנות. עם הזמן, השימוש בשם העצם “יורדים" נעלם וה"רילוקיישן" שמגלם בתוכו בדרך כלל רמיזה לעבודה מכניסה במיוחד וזמן קצוב החליף אותו. עכשיו זה כבר “עוזבים" בלי מטען רגשי נלווה או דחף להצטדק. פשוט עוזבים. 

על התור לדרכונים הזרים אני שומעת עוד ועוד, ובכנות, נהיה לי קווץ' בלב. באמת, את כל הסיבוב הזה עשינו בשביל לחזור לאותן נקודות? “כן", קורא אליי מהמדף ספרו החדש של יגאל סרנה, “בית בפורטוגל". על גב הספר כתוב: “אדם יוצא לחופשי. הוא מתרחק ממולדתו ומוצא את מקומו". המולדת היא כבלים ושלשלאות. ובזמן שאני כותבת את הטור מזנקים לעברי מסכים נפתחים של משרדי עורכי דין שמבטיחים לי תהליך פשוט, קל ונעים להוצאת דרכונים זרים. כל מיני סלבס מחויכים מצולמים תוך נפנוף בדרכון הזר החדש שלהם ומפליגים בשבחיו של עורך הדין שייצג אותם מול המדינה שממנה ברחו אבות אבותיהם או אבות אבותיו. 

אני רוצה להגיד לג' וא': הרי לנצח תהיו הזרים האלה שבאו להשתלט על האדמה. בהתחלה הפורטוגלים יחייכו אליכם באהבה. אולי אפילו תתפתח איזו שיחה נרגשת על אבות אבותיכם שגורשו משם אחרי שאבות אבותיהם לא אהבו את הרעיון שהאדמה שלהם הולכת ונמוגה לתוך הידיים של היהודים האלה, אבל הרי ג' היא אישה אינטליגנטית וא' הוא בוטנאי עם אל"ף דגושה שמבין בבתי גידול. אז אני שותקת. חוץ מזה, עוד לא הכרתי כאלה שפרקו את המזוודות אחרי נאומי תחנונים ותוכחה וחזרו אל המחשבה הבסיסית שהמדינה הזו והעובדה שיש לנו בית משלנו הן לא פחות מנס.

יורם קניוק ז"ל כתב בספרו הנפלא “תש"ח" שהדבר הראשון שאנחנו יודעים על תולדות עמנו הוא שאברם אבינו בורח ממולדתו מפני ששמע את אלוהים אומר לו, “לך לך ממולדתך". “אז מנין נדע אהבת מולדת מה היא?", שואל קניוק, “ומה, דווקא אנחנו מכל העמים שלא עלה בדעתם לברוח ממולדותיהם אלפיים שנה, נהיה לפתע עם שיאהב ארץ משלו ואינה שלו ויקים בה מדינה? הרי אנחנו עם של מזוודות, של שוטטות, של געגועים למקום שלא היינו בו מעולם.

אברם בא ומוצא רעב בארץ חלומותיו ומיד יורד למצרים לשבור שבר ואחרי זמן רב חוזר, כמו שהיום חוזר ישראלי אמריקני ברכוש גדול מקליפורניה, והרי אלוהי העברים התעייף מבריאת עולמות והחליט לברוא עולם עברי חדש והתחיל אותו בשמים ורק אחרי כן הגיע לארץ, והלוא מדינות אינן גרות בשמים.

אז נקים מדינה של נוודים? אנחנו - המוז'יקים של הקדוש ברוך הוא, שתיעבנו אותו, ש'חוצלארץ' היה בשבילנו שם של איזושהי מדינה, ומדינות אמיתיות הכרנו רק מאוסף הבולים שלנו, ושמבחינתנו, בגלל גודל הבולים ויופיים, היתה לוקסמבורג גדולה יותר מארצות הברית, ואם למדנו משהו על מדינות הרי למדנו איך לשאוף למדינה אבל לא איך להקים אותה", כך הוא כותב. והנה, כנגד כל הסיכויים הקמנו. 

בכל חג סוכות אבא שלנו יושב בראש השולחן ומזכיר לנו שזה החג היחידי שבו אנחנו מצוות ומצווים לשמוח. הוא מקפיד להקים בכוחות דלים אחרי צאת הצום של יום הכיפורים את המבנה הארעי שנועד להזכיר ששום דבר לא בטוח. גם היציבות היא ארעית ויחסית. לכאורה ציווי מוזר, עכשיו לשמוח.

ואולי בכלל לא: לאנושות יש יכולת מופלאה לחוות חוויה בראש לפני ההתנסות בחיים האמיתיים. מדובר בטריק שאף חיה אינה מסוגלת לעשות. למעשה, גם האמהות והאבות הקדמונים לא יכלו לעשות. זו מערכת חיסון פסיכולוגית של עיבוד לא מודע, שעוזרת לנו לשנות את השקפותינו על העולם, כך שנרגיש טוב יותר. במילים אחרות: האחריות ליצירת האושר וחוויית השמחה מוטלת עלינו, וכמה טוב שיש לנו בית. חג שמח.

המלצתרבות

פסטיבל “צלילי ילדות" יצא לדרך בשנת 2000 והשנה הוא יתקיים בניהולה האומנותי של המוזיקאית מאיה בלזיצמן עם תוכנית הכוללת הפנינג, סדנאות לגילאי 7 ומעלה ומופעים לכל המשפחה, בהם: “היפה והחיה" בעיבוד לתיאטרון מחול עם להקת פרסקו; מסע מוזיקלי אל מעמקי המוח עם תזמורת הקאמרטה ושחקנים; “דוד בנימין" עם אלון אולארצ'יק וחברים;

מחווה לפסטיבלי הילדים של פעם; מופע מקורי בשם “הבית של תוף" עם אומנית כלי ההקשה נויה שליין; שירה בציבור לכל המשפחה עם עינת שרוף; הצגה משיריו וסיפוריו של ע. הלל; שעת סיפור מוזיקלית עם דניאל סלומון ודנה עדיני; “פטל ואישון הלילה" עם תומר שרון (תומש) ועוד. הכרטיסים במחיר 65 שקלים ומעלה.  

פסטיבל “צלילי ילדות", 11־13 באוקטובר, תיאטרון חולון, שד' קוגל 11. לפרטים וכרטיסים: tzlilei-yaldut.co.il ,03-5023001