בימינו, אם לא שפר עליך מזלך הכלכלי ובמקום זה הסתבכת בחובות כאלו ואחרים, לא תוכל לשכור דירה. הרי כדי לשכור אחת כזו, שתהיה נורמלית, ראויה למגורים ולא באיזו סמטה מלוכלכת ומדיפת ריח ביוב - תצטרך ביטחונות.

צ'קים, ערבות בנקאית ושני ערבים שיחתמו ויעידו על כשירותך הכלכלית. לצערי הרב, כל כך הרבה אנשים נחבלו כשחתמו לאדם אחר ערבות/נתנו לו צ'קים שלהם, שהיום, כשרובנו מצולקים, כמעט ואין סיכוי שמישהו יעמוד מאחוריכם, יחתום על צ'קים שלו ויעביר אותם לבעל הדירה של חברו.

מעט התמימות שהייתה אבדה לה, וככל שהעולם הזה הופך כוחני וקפיטליסטי - כך נופלים החלשים ואין לדעת מה הם עושים. לא פעם אני נתקלת בפוסטים כאלו של אמהות או אבות גרושים, שנותרו עם חובות אחרי מערכת נישואים כושלת ומבקשים לחפש לעצמם דירה ללא צ'קים. בין השורות אפשר להבחין במצוקתם ותחנוניהם, הם מוכנים להראות תלושי משכורת, לספק טלפונים של ממליצים, לשלם אפילו יותר ובלבד שייתנו להם להיכנס ללא ביטחונות כי אלו אבדו להם כשעוד האמינו שהעולם יביא להם אהבה ושפע.

יש אחת כזו שבה אני צופה מהצד, כמעט ואין לה כלום חוץ מסלולרי עם מצלמה טובה שממנו היא מעלה סרטונים שלה לדף הפייסבוק פעם בשבוע או שבועיים. היא רזה, מתולתלת, בהירה ובערך בת גילי, תחילת שנות ה־30, היא מתגוררת בצפון הארץ. כל סרטון שלה מלווה בציוצי ציפורים או ברעש של איזה נחל גועש או נובע והמון עצים מסביבה. גם אם אוגוסט, שיא החום והלחות, תלפף צעיף סביב צווארה ולגופה ז'קט דק. פעם העזתי וכתבתי לה תגובה באמצע אחד הסרטונים שהועברו בשידור חי, שאלתי "למה הצעיף? כל כך חם". היא חייכה, חשפה שיניים קטנטנות ממש וענתה, "אוי מרסל, כמה טוב שאת איתנו, נעים לי ככה", ולא הוסיפה.

התוכן לא מעניין אותי, היא מדברת על רוחניות, התעלות ואמונה בטוב. יש לה לא מעט צופים שמגיבים תוך כדי, פעילים ומודים לה בהינדית, בעברית ובכל מיני שפות מדיטציה והודיה. לי הדיבורים האלו תמיד נראו רחוקים ומשעממים, כל כך הרבה פילוסופיה בכל כך מעט זמן חיים. אבל בכל זאת, ברגע שבו היא מדליקה את המצלמה, לוקחת נשימה, מביטה על הטבע מסביבה ומברכת את כולם בשלום, אני נשאבת וצופה בשידור שלה עד תומו. בכל פעם היא נמצאת במקום אחר, פעם בראש פינה, פעם בהגושרים, פעם בחמדיה, פעם סביב מטולה, לא מזמן הייתה בלהבות הבשן, ובכל אחד מהם משתקעת חודש, מקסימום חודשיים.

לא מזמן שיתפה שעייפה מהנדודים, שאומנם המקום החדש וגילויו נופחים בה תקווה ושמחה מסוימת, אבל היא לא יכולה לעבור יותר בין בתים, לישון על פי זמן קצוב בכל אחד מהם ולהיות נתונה למרותו של בעל דירה שמשכן אותה שם עד יבוא משהו טוב יותר. צופיה, חלקם נשואים ובורגנים, ניסו לשכנע אותה שאלו החיים האמיתיים, שלא תיפול היכן שהם נפלו, שתהנה מהמסע, מחדוות ההיכרות עם האזורים החדשים, נראה היה כי חלקם ממש התאבדו על זה.

אבל אז, כשהיו בשידור רק עשרה צופים ואני ביניהם, נשברה. לא בבכי, חלילה, אלא לא ראתה צורך יותר להסתיר, הסירה את הצעיף מצווארה, פרמה את כפתורי הז'קט שלה, הרימה את הגופייה וחשפה בטן הריון מתהווה. "יש לי שותפה למסע עכשיו", הביטה אל המסך ובפעם הראשונה ראיתי סדק או חשש בשלמות הרוחנית שלה. לרגע אחד היה שקט שם בתגובות, הרמתי את הכפפה ומיד שלחתי לבבות: "בשעה טובה", "בתור אמא טרייה בהתחלה קשה, אבל לאחר כמה חודשים תביני שקיבלת עולם", ועוד המון ברכות.

בדרך כלל אני לא מגיבה, אבל הפעם, כנראה שזה ישב לי על משהו, כמו כל דבר בחיים, ושיגרתי לה את כל הברכות והחיזוקים האפשריים. אחריי, במהירות, שלחו לה שאר צופיה את ברכותיהם וכשהשמחה דעכה קצת, סיפרה שאין לה עבודה קבועה, שעד היום התפרנסה מלעבוד תקופה ברפת, עזרה לאיזו דולה ועבדה כמזכירה של מזכיר קיבוץ שלא שמע על תנועת המי טו. אחר כך חשפה בפנינו את הצד שמאפיל על העולם הרוחני, שמאמין בטוב, באושר ובאהבת חינם.

הצד שמתפכח אט־אט ומבין שאי אפשר להאכיל תינוק עם עוד מדיטציה ועוד מעגל תמיכה וסיפרה על זה שאין לה חשבון בנק, שהיא יודעת על חובות בהוצל"פ שתופחים ועד היום לא התעסקה בזה ולדעתה גם הם לא התעסקו איתה, כמה פעמים אפילו שאלה אם יש עורך דין בין צופיה, אולי יש סיכוי שההוצל"פ כבר ויתרו לה על החוב כי ראו שהיא לא מגיעה. כיווצתי את גבותיי, לו לא הייתי צופה בה כבר תקופה, ספק אם הייתי מאמינה לה. למעלה מכך, סביר שהייתי חושבת שזו חתיכת שרלטנית, אבל יש פה תמימות אמיתית, שתכאיב לה מאוד כשתצטרך מטרנה, טיטולים, בגדים וצעצועים - היא חייבת להתפכח.

כל הסרטון הזה שידר מצוקה, אף אחד לא הציע צ'קים כי היום כבר לא מתים מאהבה, אבל אדם אחד הציע לעזור לה בלימודי התנהלות כלכלית, אישה אחרת שאלה אם היא יודעת לבשל, ואם כן - יש לאמה יחידת דיור גדולה מאוד, היא תוכל לגור שם עם התינוקת ובלבד שתהיה אחראית על הבישולים היומיומיים לאמה המבוגרת ובסופי השבוע כשמגיעים הנכדים. אני הצעתי בגדים לתינוקת (אף שאת רובם כבר תרמתי) ועגלה במצב חדש ועוד כל מיני דאגו לה.
אבל צ'קים - אין. הלוואי ותסתדר עם האישה ההיא.

אתמול לקראת ערב דיברתי איתה בפרטי, מעולם לא עשינו זאת לפני זה - שאלתי איך ההריון, האם היא מסתדרת, נתתי לה עצות לבחילות ולא העזתי לשאול איפה האבא אף על פי שמאוד רציתי.
היא כולה הייתה בטוב, לא היה בה שמץ חרדה.
"את תהיי אמא נפלאה", כתבתי לה.
"אני יודעת", ענתה, "גם אם אמצא בסוף דירת חדר וגם אם תהיה זמנית".

"סוכות עכשיו", כתבתי לה, "הרי סוכה היא דבר ארעי, נכון? יש רעש, זבובים, לחות, לא נוח כל כך ובכל זאת כתוב 'ושמחת בחגך', אנחנו מקשטים אותה ושרים בה, תהפכי לך כל מקום לבית". הרגשתי שהייתי יותר מדי פואטית, אבל היא שלחה לי לבבות רבים וכתבה לי שריגשתי אותה.

כשסיימנו את השיחה עמדתי באמצע הסלון שלי והסתכלתי עליו, סוף־סוף יש לי קצת מנוחה בגוף ובלב, אולי הגיע הזמן שאתמקד קצת בסוכה שלי. נסעתי לאזור התעשייה של ראשון לציון, רכשתי שטיח צבעוני, כריות חדשות ויפות לספה, שני מוביילים למרפסת ומסגרתי כמה תמונות שלי ושל גפן, הבית נראה יפה יותר עכשיו.

אחר כך, לקראת הערב, נסעתי עם גפן לאחת מחנויות הסטוק וכשהיא על עגלת הסופר צופה בשירי ילדים בסלולרי שלי (אל תצעקו עליי, קצת מסך עוד לא הרג אף אחד) אספתי צעצועי תינוקות לא יקרים והכנסתי אל העגלה. אחרי החג אשלח אותם אליה לצפון, שתהיה בבית פינה יפה לתינוקת, כי אם היא תחייך, יחייך לשתיהן העולם וכל ארבעה קירות יהיו בית.
חג שמח.