כשתקראו את הטור הזה, אם לא איבדתי את חישוב הימים מרוב חגים, מועדים ונופלים, אהיה בבולוניה. את הנסיעה הזאת הגיתי לפני כחצי שנה, כשהייתי בביקור בבחריין והצלחתי לשלב הופעה של אריק קלפטון בתוכנית הנסיעה ההיא. ככל שכעסתי על קלפטון בגלל עמדותיו המטומטמות בנוגע לחיסוני הקורונה (מהסוג שגרם לי למחוק מחיי כמה אנשים), מעולם לא פחתה הערכתי אליו כאומן. וברוח זו נרכשו כרטיסים מעכשיו לעכשיו - וקלפטון קשישא לא אכזב: במחצית השנייה של העשור השמיני לחייו, הוא נותן עדיין שואו אדיר.

מה שקצת פגע בתחושה, בכל זאת, היא העובדה שהופעה שנמשכה למעלה משעתיים, התקיימה ללא טיפה אחת של אלכוהול, וזאת משום שמדובר במדינה מוסלמית. בו במקום גמלה בלבי ההחלטה שאני חייב לראות את ההופעה הזאת כשאני בסטייט אוף מיינד אחר, אבל עד כמה אחר - אפילו אני לא יכולתי להאמין. מראש סימנתי לי את ההופעה הזאת ביומן שבזיכרון, אבל המסע אליה עבר גלגולים רבים, מוזרים ואישיים מכדי שאוכל לפרטם כאן, עד שרק לפני כשבועיים נפל הפור: טסים!

מאחר שההופעה תתקיים רק מחרתיים, אין לי עדיין רשמים ממנה (שאותם, ביחד עם הערך המוסף הקולינרי של העיר שהעניקה את שמה לרוטב הספגטי המפורסם בעולם, אשמור לאחד הטורים הבאים). מה שכן, ההליך המוזר שקדם לה הוא הזדמנות טובה לדבר על תכנון מוקדם בתנאים של אי־ודאות. קחו למשל את ערב ראש השנה, שציינו אך לא מזמן. ערב שנה חדשה עברית או לועזית או יום הולדת - הוא מועד של החלטות כמו להפסיק לעשן, להתחיל להתאמן, להתגרש, להתפטר, להתחתן, להביא ילדים לעולם - יו ניים איט.

לא משנה מה אופי ההחלטה, זמן הביצוע נקבע כמעט מיד ל"אחרי החגים", שהרי לך תתחיל דיאטה בין ארוחות מוגזמות, או לחלופין תתחתן דווקא בחודש שהוא פרסומת מנצחת להימנעות מחיי משפחה דביקים. כלומר - אנחנו נמצאים בדיוק בתווך, בין ההחלטות שקיבלנו לעת הוצאתן לפועל. אגב תכנונים והחלטות, את אחת המחמאות הגדולות בחיי קיבלתי פעם ממישהי שהביטה בי ואמרה בפליאה: "יחסית לבן אדם שלא מתכנן כלום, זה די מדהים שאתה מגיע תמיד למקומות הכי כיפיים".

אחרי שגמרתי להתענג על המחמאה לחוסר ההחלטיות שלי, חשבתי שהיא קצת צדקה וקצת טעתה: אני מתכנן כפייתי, אבל גם פרפקציוניסט - וככזה אני לא יכול לסבול את העובדה שהחיים מסכלים לפעמים את התוכניות שלי ולכן נמנע מתכנונים לטווח ארוך. עד כמה זה קיצוני? ובכן אני לא מהמר באופיי, אבל אם כבר יוצא לי להתערב עם מישהו על משחק כדורגל למשל, אני עושה זאת לרוב נגד הקבוצה שלי: אם היא תפסיד, לפחות אנצח בהתערבות - ואם תנצח, אשלם את דמי ההתערבות בשמחה.

זאת ועוד: למדתי כבר שאפשר להתהפך לאורך כל הלילה, להעלות נימוקים בעד ונגד, לקבל החלטה מושכלת - ובסוף, שנייה אחת לפני הביצוע, להפוך אותה על פיה כי הבטן החליטה הפוך מהראש. מכירים את זה?

לכן החלטתי להתמסר לכאוס של החיים: למדתי שאני טוב בקריאת מפה ובקבלת החלטות בתנאים של חוסר ודאות. לפעמים זה הציל אותי בגופי (כזכור, אני מתנייד כמעט אך ורק על אופנוע), לפעמים זה הציל את נשמתי, ומכל מקום זה אפשר לי לשכלל את קור הרוח המפורסם שלי, זה שנסדק (מה זה נסדק, התרסק!) רק פעמיים־שלוש לאורך חיי הבוגרים, מקרים שמייסרים אותי בכל פעם שהם צצים ועולים מנבכי הזיכרון.

כן, זה בסדר גמור לקבל החלטות בערבה של שנה חדשה, אבל אני נגמלתי מכל אלה אחרי שלמדתי שהבטחות לעצמך נוטות שלא להחזיק מים.
הנה ההחלטה לפתוח בדיאטה: בחמשת החודשים האחרונים איבדתי ממשקלי קרוב ל־30 קילוגרמים. אני לא כותב את זה כאן כדי שתריעו לי, אלא כדי לבקש מכם שתעריכו כמה פעמים בחיים כבר החלטתי, בערב ראש השנה, שהדיאטה שלי תתחיל מיד "אחרי החגים"? 

ובכן, התשובה היא: כמעט כמניין שנותיי כבוגר. אז מה גרם לדיאטה שלי "להתפרץ" דווקא בחודשים האחרונים? שום החלטה מושכלת אלא להפך - נסיבות החיים שהגורם היחיד שמנהל אותם (עבור אדם לא מאמין כמוני) הוא הכאוס. ואולי זה בעצם בסיס האמונה הפרטית שלי, כזאת שאינני מטיף לה (להפך, הלוואי שהייתי מאמין בכוח עליון שמסדר את הדברים לפי איזה היגיון): אם הכאוס הוא המלך ותחושות הבטן יכריעו תמיד - גם נגד ההיגיון הצרוף - מה רבותא לי בתכנונים.

ובכל זאת, בשעה שהדברים ייקראו על ידיכם, כנראה שבכל זאת אצטרך לקחת החלטה או שתיים, למשל באיזו מסעדה אוכל הערב את מנת הפסטה המושלמת ועם איזה יין אלווה את המנה, תכנונים מוקדמים מהסוג שאני מקבל עליי ברצון. מעבר לקינוח (שבמקרה שלי יסתכם בלא יותר מקפה ושתי כוסיות גראפה), אני באמת לא מוכן להתחייב.