הם לא התראו למעלה משנה, אבל המילים הראשונות שהיא אמרה לו כשהוא נמלט מאדי החום של שלהי הקיץ ונכנס למכונית הקרירה שלה היו: מה קרה לך?
טוב, קשה להאשים אותה. זו הייתה שאלה שחזרה אליו שוב ושוב מאז הרגל המגובסת, החבלות המגלידות על המצח, הקביים.
הוא גייס את כל גבריותו כדי להסתיר את הכאב החד שפילח את כתפו כשהוא התיישב במושב ליד הנהג, ואפילו הצליח להפטיר חיוך, לקרוץ לה ולהגיד: כלום, למה?
היא בהתה בו בהפתעה מהולה בבהלה, אחר כך שלחה לעברו חיוך מהוסס ושאלה אם זה כואב, והוא טרק את הדלת וסידר את תיקי הקרטון הצהבהבים שבצבצו מנרתיק העור המהוה, וקיווה שהיא לא תגיד שום דבר על העבודה שהוא ממשיך לקחת הביתה.
מישהו הרביץ לך? היא שאלה כשהבזיק בה החשש הישן שמישהו שחקר יתנקם בו יום אחד, אפילו שמדובר בנערים. לא, את לא מבינה איזה סרט, קומדיית סלפסטיק, הוא אמר כשהיא אותתה שמאלה והשתלבה בתנועה. הייתי באיזו חתונה בקיבוץ, וכשחזרתי לאוטו הסתכלתי על הירח המלא, ונתקעתי על הקסם הזה שהיה תלוי באמצע השמיים כמו כדור בדולח מטורף, והסתובבתי והלכתי לאחור כמו דביל כי לא יכולתי להוריד ממנו את העיניים. לא שמתי לב שאני מתרחק ומגיע לסף של תעלה בעומק מטר וחצי בערך, ואני אחסוך לך את השאר.
אאוץ׳, כואב רק לחשוב על זה, היא התכווצה כשאמרה.
תאמיני לי שיותר כואב לחוות את זה, הוא צחק. היא הגניבה לעברו מבט מהיר וקלטה את השריטות על זרועו ואת המרפק החבוש, אבל גם את הצבע הבהיר של עיניו.
דווקא מתאים לך, המראה של פאודה עונה ארבע, היא אמרה.
הוא צחק, וזה קצת כאב.
מתי זה קרה, היא שאלה.
ביום שהתקשרתי אלייך ולא ענית, הוא אמר.
מתי התקשרת אליי ולא עניתי, היא השתוממה כשנעצרה ברמזור. היא הייתה בטוחה שלא שמעה ממנו לפחות שנה, עד לווטסאפ ששלח אתמול במפתיע, וביקש להיפגש לקפה.
הוא השהה עליה את מבטו לכמה שניות, ולרגע היה בטוח שהיא רק מעמידה פנים שאינה יודעת. לפני שבועיים ויומיים, אמר לבסוף.
וואלה, פספסתי את זה משום מה.
הוא לא לגמרי האמין לה. גם לא לכך שעברו כבר 16 ימים מאז שכב בודד וסדוק בתעלה החשוכה, מצמצם עיניים מסונוורות מול הירח הציני שכישף את השמיים. לקח לו כמה דקות להבין שאין לו שום יכולת לקום, ועוד כמה דקות להבין שאף אחד לא שומע את צעקותיו, ועוד כמה דקות להצליח למצוא את הטלפון שנפל בין הרגבים השחורים ולהזמין אמבולנס. בזמן שחיכה שם עם ריח אפל של קבר שחדר לנחיריו, עשה עוד שיחה שלא נענתה. הוא לא ממש הבין למה, אבל מתוך עצמותיו השבורות גאה צורך עז וכואב להגיד לה שהוא אוהב אותה.
כל המילים האלו כמעט חמקו לו מהפה בשרשרת בלתי נשלטת, אבל איכשהו הוא הצליח לעצור את האסון ולבלוע אותן חזרה. רציתי לדבר איתך, הוא אמר.
על מה? היא שאלה, בלי להוריד את עיניה מהכביש.
על זה, הוא אמר. היא לא ענתה, כאילו חיכתה שימשיך, אז הוא הוסיף: על זה שאני צריך שינוי, שאני צריך להרגיש משהו עמוק ונקי, לא רק עצבים.
אתה? אתה הרי לא מרגיש כלום, היא חייכה, אבל המילים שלה דקרו כסיכות.
למה את אומרת את זה? איתך דווקא הרגשתי, הרגשתי הרבה.
הוא קצת נבהל כששמע את עצמו עונה ככה, הרי תכנן להגיע לשם לאט־לאט, כשיישבו בבית הקפה, רק אחרי שירכך אותה קצת.
סקס טוב לא בהכרח קשור לרגש, היא אמרה, וההודאה שגם היא זוכרת את החיבור המסתורי והמעוור שהיה ביניהם נסכה בו פתאום ביטחון. הוא התמקם טוב יותר במושב, ספג בשקט את הכאב מהתזוזה, וידע שזהו זה. שעכשיו זה הזמן הנכון.
לא, זה מעבר לסקס, הוא אמר. באמת הרגשתי איתך. הרגשתי המון גם כשסתם היית מניחה לי יד על הכתף. לא קשור לסקס, אלא לשמחה כזאת, רק מעצם העובדה שאת שם.
היא שתקה לרגע, עיניה כאילו מתעקשות לא להביט בו. כן, הייתה תקופה מעניינת, היא אמרה אחרי כמה שניות, היה קצר אבל נחמד.
הוא לא היה בטוח אם רק נדמה לו, או שקולה קצת רעד.
היה יותר מנחמד, הוא אמר, ולא הוריד ממנה את עיניו, אורב לרגע המהיר שבו יוכל ללכוד את מבטה.
אולי. היא חייכה, אבל לא הסתכלה עליו. הרמזור התחלף לירוק, אבל התנועה בקושי זזה, ומסביבם נשמעו צפצופים של נהגים נרגזים. הוא התלבט אם לאפשר לשיחה לגווע ולחזור אליה רק אחר כך.
אני יכול לשאול אותך משהו שמציק לי כבר תקופה ארוכה? הוא שאל.
כן, היא ענתה בסתמיות.
למה חתכת את זה ככה בזמנו, בכזאת פתאומיות?
היא סוף כל סוף הגניבה מבט קטן לעברו, אבל משקפי השמש הסתירו את עיניה, והוא לא הצליח לפענח את מה שעמד מאחוריהם.
וואו, זה היה מזמן, היא אמרה, והשתהתה לרגע.
שנה זה לא כל כך מזמן, הוא אמר.
אתה רוצה לדעת את האמת? פחדתי מהניכור שלך.
איתך הייתי מנוכר? על מה את מדברת? הוא באמת לא הבין מה היא מנסה לומר.
לא איתי, אבל הייתה איזו שיחה, אתה זוכר? כשישבנו במסעדה ההיא על החוף, קצת אחרי השקיעה.
הוא זכר את המסעדה, ברור שזכר. זכר את החיוך שלה, נקי מכל רוע. זכר את הבהירות שהתפרשה בשמיים למרות שהשמש כבר שקעה, ואת האילוזיה המתוקה שנסכה בו, את התחושה שלמרות שהיום כבר נגמר, האור יישאר, והחושך אף פעם לא יגיע. אבל את השיחה הוא לא ממש זכר.
התקשרה אליך אמא של איזה נער שחקרת באותו יום, היא אמרה, בכתה לך שהבן שלה מזמן ניתק קשר עם החבורה הפרועה שהוא הסתובב איתה, ושהם מתנקמים בו עכשיו בהלשנת שווא וזה עלול לעלות לו בשירות הצבאי ולהרוס לו את החיים. ואתה חתכת אותה בקרירות ואמרת שהתובעת כבר תחליט, וסגרת את השיחה והתכוונת להמשיך איתי את הערב כאילו כלום לא קרה.
אבל זאת העבודה שלי, מה זה קשור אלייך?
הוא השתדל לא להרים את הקול. נזכר שגם אז חרה לו כשהיא ניסתה לשכנע אותו שהמעשה של אותו נער לא נשמע קיצוני, שאף אחד לא נפגע. נזכר שאמר לה שהיא לא יודעת כלום על הנערים האלה, על האכזריות שלהם, על דמעות התנין. גם אם זה לא היה מקרה קיצוני, מישהו חייב ללמד אותם שיש מחיר על מעשים מקולקלים.
פשוט לא הייתה בך שום חמלה, היא אמרה. הפחיד אותי שלא יכולת לתת לנער מבולבל שנמצא בתחילת חייו לתקן טעות, לעלות על המסלול הישר.
אני עדיין לא מבין איך זה קשור אלי ואלייך, הוא אמר. הוא היה בטוח שמדובר באי־הבנה, במשהו שרק דורש הבהרה.
לא יודעת, פחדתי שיום אחד גם אני אעשה טעות וגם לי לא תוכל לסלוח. שיש לך לב קשה. שלא אוכל לחיות עם הפחד הזה ממך.
הוא השעין את ראשו לאחור ועצם את עיניו, קילל את עצמו שהיה כל כך קהה לרגישות שלה. אז בגלל זה חתכת למחרת, הוא שאל בשקט והניח את ידו על ירכה. היא הביטה לרגע בידו והחזירה את מבטה אל הכביש.
מה אתה עושה, היא שאלה.
הוא נדרך, אבל לא הוריד ממנה את ידו, אלא רק ליטף אותה קצת, בניסיון מגושם לרכך אותה. כולה יד על הרגל, בקטע חברי, הוא חייך, מה קרה? אבל בזמן שהמילים יצאו מפיו, הוא כבר הבין כמה רע זה נשמע.
תשמע, אתה מלחיץ אותי. לכן רצית שניסע יחד? כדי לכלוא אותי באוטו ושלא יהיה לי לאן לברוח?
את מדברת על להיות כלוא בלי יכולת לברוח? מי המגובס עם קביים כאן?
היא הביטה מחוץ לחלון הצדי על המכוניות המזדחלות, ופניה נעלמו ממנו לרגע. הוא הסיר את ידו מירכה והרגיש איך האוויר אוזל, איך הכל מתקלקל, כל התסריט שתכנן לפרטי פרטים במשך שבועיים ויומיים תמימים. היא הבחינה בחיוורון הפתאומי שלו והתרככה קצת. זה פשוט לא מתאים יותר, היא אמרה בשקט, אני יוצאת עם מישהו כבר חצי שנה.
האמירה הכתה בו כמו פטיש על הקרסול השבור. לא, זה לא ייתכן שאי אפשר לתקן, לא ייתכן שאיזו אי־הבנה מקרית תמנע ממנו את מה שהוא צריך כל כך.
אם טעיתי, תני לי לפחות לבקש סליחה, הוא אמר, ולרגע היה בטוח שאחד הגלדים שלו התחיל פתאום לדמם, ונגע בפניו.
היא אותתה ועצרה בשולי הכביש, העבירה למצב חניה.
אין לך מה לבקש סליחה, היא אמרה. אני לא כועסת, ואתה מתוק כמו שהיית תמיד, אבל המשכתי הלאה.
הם ישבו שם לרגע, חסרי מילים, המחשבות חולפות בראשיהם כמו מטוסי סילון מעל שדות ענקיים. היא שאלה אם להקפיץ אותו הביתה.
אני מבין שהקפה שלנו ירד מהפרק? הוא שאל בחיוך כואב כשהוציא את הטלפון כדי להזמין לעצמו מונית, וכשהיא התחילה לענות, הוא אמר: עזבי, סתם צחקתי. סתם.
אני עוד נזכרת מדי פעם בנער הזה, היא אמרה פתאום, יכולת לאפשר לו לשנות את החיים שלו לטובה.
לדעתי, בסוף הוא יצא מזה, הוא אמר.
היא אילצה חיוך. בסוף מה שצריך לקרות קורה איכשהו, היא אמרה, וכמו רסיס מים על אדמה בקועה, לרגע נגעה בו תקווה.
יפה שאת חושבת שלכל אחד מגיע שיסלחו לו, הוא אמר.
לא לכל אחד, היא אמרה, אבל החוכמה היא לא רק להעניש, אלא גם לאפשר למישהו לחזור למוטב לפעמים, לא?
הם עוד ישבו שם כמה דקות כשהשמש החלה לשקוע, אמרו משהו על הציניות שהשתלטה על העולם. על הפקקים, על הכעס המוגזם ועל המדינה שצריכה לחזור לאיזון. הוא תהה אם שניהם איבדו את האמונה בהזדמנות לתקן, או שרק לו זה קרה. טוב, תשלחי איזה ווטסאפ אם זה לא ילך עם ההוא, הוא צחק בניסיון לסיים בטוב, למרות שהרגיש שזה אבוד. או שאולי פשוט חיכה להשיב לעצמו מעט כוח לפני שיפתח את הדלת ויוציא לרחוב את גופו הרעוע, ויעמוד לבדו על המדרכה, ויישען על קביו מתחת לשמיים, שהאור עוד פרוש לרוחבם, למרות שהשמש כבר שקעה, ויביט במכונית שלה מתרחקת ממנו, משתלבת חזרה בתנועת העולם.