אביב וגם נועה אשתו ישבו על ספסל בפתח חנות בעיירה צרפתית יפה. בידיהם שקיות גדושות וגם הפה שלהם גדוש. הם הביטו בירוק סביב הרחבה הקטנה שלפני החנות, שהייתה חנות לחם ומאפים. טעים, טעים הקרואסון.

"פסיכים כאן", אמר אביב, "אין להם קפה. היו יכולים להוציא כמה שולחנות ולעשות בית קפה". אישה פסעה לעבר דלת החנות, היא עצרה, ובהתה במבט ארוך באביב. נכנסה לחנות, ואביב אמר לנועה: "טוב, בואי נלך מכאן". "חכה, רק התיישבנו, תראה כמה יפה", ענתה נועה, והוא אמר: "די, הילדים מחכים לבאגטים ולקרואסונים. בואי". "מה מחכים? הם בקושי התעוררו", אמרה נועה, "מה אתה רץ, טמבל? באנו לפה ליהנות".

האישה יצאה מן החנות, בלי לחם או שקית בידה, וחזרה להביט באביב. היא אמרה משהו בצרפתית. משהו שאפשר להבין גם בלי לדעת צרפתית: זה אתה? סֶה טְוָה? היא שאלה. עיסה? אני? תמה אביב באנגלית. האישה נראתה מבולבלת, נבוכה. ביקשה סליחה, פארדון. הלכה.

מה זה? שאלה נועה, מי זאת? מה היא רצתה? משונה, לא? אמר אביב. טוב, בוא נלך מכאן. אמרה נועה.

הם נכנסו למכונית וחזרו לבית שבו חיכו להם הבת ובעלה, הבן ושני הנכדים הקטנים, והביאו בקול תרועה את שקית ארוחת הבוקר עם המטעמים האפויים כהלכה. ערכו שולחן לארוחת בוקר.

אביב היה בן 70. הנסיעה הזאת לאותה עיירה יפה בצרפת הייתה הפתעת יום ההולדת שעשו לו. מה זה הפתעה? הוא לא ידע כלום ולא ניחש כלום, עד שאמרו לו חמישה ימים קודם לכן בארץ: "כל המזוודות במכונית, בוא לשדה התעופה".

רק בשדה הוא ראה שהכרטיסים לטולוז בצרפת, רק בטולוז הם נכנסו לוואן של שבעה מושבים ונסעו, ורק כשהגיעו לבית שהם שכרו בתחכומם כי רב, עוד לא היה אייר בי אנד בי ולא בוקינג, רק שם הוא הבין לאן נוסעים. לווילְפְרָאנְשׁ. למען הדיוק לווילפראנש דֶה רוּאָרְג. כשנתגלה סופית היעד, ורק כשהתברר שהצליחה התחבולה בלי שהסוד דלף, התחילו לפרוץ הסיפורים על כל התכנונים. לא הרגשת כלום? שאלו שוב ושוב. לא, לא הרגשתי. לא ניחשתי.

כולם סיפרו עכשיו יחד, נכנסים קצת בישראלית מדוברת זה לדברי זה, עליצותם בשמיים, איך החליטו לנסוע לאיזו עיירה קטנה בצרפת ומשם לטייל סביב, איך בהתחלה היו ויכוחים אם לקחת לילה ראשון במלון בטולוז ואז שעה ושלושת רבעי ברכבת לעיירה הזו, ושם רכבים לכולם, בסוף הוחלט שיותר טוב לקחת רכב מיד בטולוז ולנסוע יחד. כאלה מיילים הועברו בחשאיות: "מטה מסיבת ההפתעה ליום ההולדת ה־70 לאביב! מזכירים לכולם לא לגלות. זה סוד. נוסעים לצרפת יום לפני ראש השנה וחוזרים יומיים אחרי יום הכיפורים. הוא לא יודע. לכל מי שעוד לא שלח תמונות לאלבום, אנא".

ואכן האלבום הונח לפניו על השולחן, שבערב הראשון לבואם היה מכוסה בגזירי נייר בצורת 70. עברו חמישה ימים נהדרים שם. אביב יהושע ומשפחתו טיילו ואכלו כבדי אווז. בערב ראש השנה שתו יין כשר שהביאו מהארץ. הוא ידע מי זאת האישה הזאת. עכשיו הוא רצה להתחפף משם. בערב, במיטה, חלפו המחשבות. הדבר הכי משונה בעולם הוא שהם בחרו דווקא בעיירה הזאת בלי לנחש שום דבר. מי יכול לנחש דבר כזה.

כשאביב יהושע היה בן 16, ילד ירושלמי, אבא שלו נסע לקושטא, ומשם התגלגלו לאיזו עיר בבוסניה במטרה לקנות וגם ללמוד לבנות מכונות סריגה. אביב בא איתו למסע הזה. באחד הימים הכל התהפך, מלחמות סערו סביב, הילד נמצא בלי אביו. סביב היו קרואטים, והוא שמע שמדברים על היהודים שצריך להרוג. לא טוב, חשב לעצמו, ועבר לאזור אחר בעיר, ואמר שהוא מוסלמי. מהר החלו לגייס מוסלמים לאס־אס. חבר מוסלמי שהיה לו באותו רגע, אמר: בוא נתגייס. היטלר טוב לנו, למוסלמים. הנאצים אוהבים מוסלמים. הם רוצים שהדת של הנאצים תהיה האסלאם. שמעתי, סיפר החבר, שהמופתי מירושלים אומר את זה. מפקד האס־אס אמר שמעלותיו של החייל המוסלמי נמצאות באמונת האסלאם כי מוות במלחמה פותח לו את גן העדן.

אביב, שמו עכשיו היה עיסה, התגייס. צירפו אותו לדיוויזיית אס־אס. ה־13, הֶנְדְשָׁאר. סמלם היה אותו הנדשאר, שהוא חרב אסלאמית, ולידה צלב קרס. נתנו להם חוברות "האסלאם והיהדות". נתנו להם "מיין קאמפף". המופתי ביקר אותם ובירך.

העבירו אותם אחרי כמה זמן לעיירה בצרפת. זו העיירה. איך קרה שהמשפחה שלו מצאה אחרי כל כך הרבה שנים בית נופש דווקא שם?
אף אדם לא ידע את הסיפור הזה.

הוא לא עשה הרבה, חברים מוסלמים סיפרו שהם הרגו יהודים הונגרים במחנה עבודה שהם נשלחו אליו. הוא שתק. לכולם סיפר שהוא משבט בדואי ליד ירושלים, שהוא המציא. האימאם של הדיוויזיה, חלים מלקיץ', סיפר שיהרגו את כל היהודים בעולם, גם בכל המזרח התיכון, אבל גם כאשר ארצות הברית תיכנע, בתנאי הכניעה הם יצטרכו להסכים כתנאי ראשון להסגיר את כל היהודים. הוא אמר שהמופתי מסביר שחייבים למצוא פתרון מוחלט לסכנה היהודית, שאם אפילו מדינה אחת תסבול משפחה יהודית אחת בקרבה, החיידק יוליד התפרצות חדשה.

החבר המוסלמי שלו סיפר: "היה לי פעם חבר יהודי. כשהיינו בני 9, ליד נהר הסאווה, ראינו לאור הירח חיילים מתים הפוכים על גדרות התיל, ואז הילד היהודי התחיל לדבר ביידיש עם חייל אחד שעמד שם ובכה בכי שלא פסק, לחייל קוראים אורי, אמר הילד היהודי, הוא אומר שהוא משורר, גם הוא יהודי". אביב הקשיב ושתק.

כשיחידת האס־אס הייתה בווילפראנש פרץ מרד של חבריו לאותה דיוויזיית אס־אס. החבר שלו אמר: בוא תצטרף למורדים. הוא פחד. מה הוא הבין בכלל? אמר לא. המורדים הרגו הרבה קצינים גרמנים, אבל הגרמנים ניצחו בסוף. הרגו גם את החבר שלו. זה היה זמן שבו אביב הצליח לאזור אומץ ולברוח.

האישה הזאת הייתה אז ילדה, היא ראתה אותו כל יום כאשר היא הביאה כביסה למחנה. עוד אנשים בווילפראנש הכירו אותו אז, כשקראו לו עיסה.

הנאצים נוצחו, הוא הצליח לחזור לירושלים. מה עבר עליך? שאלו, הוא לא סיפר. התחבאתי, אמר. מה הוא יספר? מי יאמין שהוא היה חייל בדיוויזיית אס־אס מוסלמית? ועוד בצרפת? פעם ניסה לומר למישהו שהיו גדודי מוסלמים באס־אס. ענו מיד: אין דבר כזה. לא יכול להיות דבר כזה. שתק. ומה? עכשיו הם בעיירה הזאת בנופש.

בבוקר אביב אמר: "תשמעו, תודה והכל, אבל אני רוצה לנסוע לפריז. להיות בבית כנסת ביום כיפור. בואו ניסע".

"אבא, מה קרה? נצום כאן. מה בית כנסת? ממתי זה כל כך חשוב לך?"

"מי שלא רוצה, שלא יבוא. אני מרגיש שאני רוצה להיות בבית כנסת ביום כיפור. אם לא בפריז, בטולוז". בסוף, בגלל שזה היה החג שלו והיום הולדת שלו, הם חזרו לטולוז. לקחו מלון ועשו שם את יום כיפור בבית כנסת שבו התפילה הייתה בסגנון צפון־אפריקאי.

לפני שהם נסעו לטולוז, כשהם כבר ישבו בוואן, הוא אמר: רק רגע, אני רוצה לראות עוד משהו, ראיתי שיש כאן, לא רחוק, ברחוב אַבֶנְיו דֶה קְרוֹאָטְס שבו אנחנו גרים, אחרי תחנת הדלק, שביל ושלט שכתוב עליו: האנדרטה לזכר הבוסנים והקרואטים. ממילא אנחנו ממלאים דלק, נציץ לראות מה זה. הם עשו סיבוב קטן וראו. היו שם ארבעה פסלים נהדרים.

וואו, יפה, אמרו. כמה סיפורים היו להם כשהם חזרו! חברים ששמעו על הבית באבניו דה קרואטס בווילפראנש נסעו אחר כך גם הם. נהנו גם הם.