מה עושה לילד שלכם טראומה? אני חושב שהדור שלי כל כך מתוסבך מקריאה בטונות של מדריכי הורות, מצפייה בסרטים ומהגישות השונות והמגוונות שאמורות לסייע במה שקשור לגידול צאצאינו, עד שכבר כמעט איבדנו כיוון לגמרי.
אין לנו מושג מה לאסור ומה להתיר לילדינו לעשות ואיך להתנהג איתם כדי שהדור הבא יתפתח באופן נורמלי. לדוגמה: לפני חודשים ספורים הילדה הגדולה שלי נתפסה על חם כשהיא מקשקשת על הקיר. כולכם מכירים את האירוע הזה: זאטוט תופס טוש ומחליט לעשות רמונט לבית ובן רגע בית הגידול שלכם הופך ליצירה של ג'קסון פולוק. אבל לא די בכך שמיכאלה נתנה דרור לרצונותיה הניאו־אימפרסיוניסטיים, זמן קצר אחרי הצביעה והפיגוע מטעמה, גם הקטנה נגררה לקלחת ההרסנית. בתנועות מגושמות וקצובות אמי כיסתה את השטח שהבכורה החמיצה, עד שלא היה זכר למה שנראה בעבר כמו קיר סלון סטנדרטי בישראל ונהיה מוזיאון ניסיוני בצפון ברלין.
יש שיאמרו שהפעילות הזו תורמת לקריאטיביות שלהן ולפיתוח היצירתיות, אבל במקביל אין לשכוח שיש פה הלכה למעשה החרבה של בית אהוב. למרות הערכתנו לאומנות באשר היא, ההכרעה שלנו בעניין היא חד־משמעית: טושים על הסיד הלבן זה דבר לא טוב, לכן יש להפסיק מיד את הוונדליזם ולהוסיף את המילים: “בנות, התחרפנתן", ולקנח בקרצוף נמרץ של אשתי ושלי, שנועד למחוק את התוצר הסורר.
לא מזמן פגשתי זוג הורים שסיפרו לי את ההפך ממש. אצלם, כך אמרו בהתנשאות ידענית שמתלווה אליה דיבור שקט של מדריכי יוגה, נותנים לילדים לעשות הכל - להשלים פורטרטים על קירות הדירה, לפסל בבוץ בלב הסלון ולעקור בלטות לצורכי שעת יצירה. רצף ההיתרים נאמר בלי מצמוץ ופקפוק, כאילו זו התורה בעצמה שניתנה בהר סיני מידי הקדוש ברוך הוא.
אחרי ששמעתי את הניתוח ההורי שלהם ואף על פי שביטחוני העצמי רעוע בעניין מה מותר ומה אסור עד כדי סכנת התמוטטות, הבנתי כמה הרעיונות המדוברים חורגים מתחום הסביר וייתכן שגם טיפה מטורללים.
כשהטיעונים הללו מרחפים בקצה מוחי, תפסתי שוב את הבנות, למרבה הצער, בפעילות מחתרתית. הפעם היו אלה חותמות משחק שקרעו את המרקם הביתי וחיללו את החלל.
זה התחיל בפרץ של גאונות של האם והאב, שלנו, לקנות להן חותמות שאליהן מצורף סוג של דיו. על כל אחת מהחותמות הללו תבנית אחרת, מתוקה מקודמתה, פרפר מחייך, דובי שלו, קשת בענן וכו'. שמאלץ שממסגר את העולם באופטימיות. על רכישה כזו ניתן לומר “סוף מעשה במחשבה תחילה". למרבה הצער לא הכלנו את התובנות וההשלכות הללו בעת ביקור בחנות הסטוק ולכן הגענו למצב הביש.
לצמד הפוחז, שזכה לעת עתה לכינוי: “פגע ופגע רע", היה דחוף לנסות את המנגנון בחדרו. הפנינו מבט מהן לרגע לטובת עניין דחוף אחר בבית ובמהירות שיא נוכחנו לגלות איך קיר הופך לסרטון סטטי מעולם “דובוני אכפת לי". נדהמנו. הערנו במתינות מאופקת, אף שבפנים רתחנו ויצאנו למלאכת התיקון. בכל רגע שמחקתי עוד חותמת נזכרתי באב ובאם הידענים שהנהנו ברצף כשתיארו לי איך הם מעודדים את העולם היצירתי של ילדיהם במחיקת כל הגבולות מהקטנים. אף שחשבתי עמוק בלב שזה שטויות במיץ, הרגשתי רע עם עצמי. אולי עכשיו, במחי הפעולה הזו עיקרתי את הפיקאסו הבאה? מי יודע אם לא הנחלתי ממש ברגעים האלה את הטראומה העמוקה ביותר שהתכשיט שלי תקבל בכל ימי חייה?
מאז, תודה לאל, נפסק העניין שלהן בטיפול יצירתי בקירות הבית. אך לא לעולם חוסן. לא מכבר התפתחה זירה חדשה. בכל יום הן חוזרות מהגן עם מה שמכונה “יצירה חדשה": שרטוטים, שרבוטים ועוד. “אבא, זה פרפר", אומרת לי מיכאלה. אך כשאני מביט, עיניי מעבדות רק התנגשות של 20 צבעים לתוך חור שחור אחד. “פרפר יפה מאוד", אני משיב בחשש, כדי לא לפגוע בציפור נפשה.
ועכשיו, מה לעזאזל עושים עם אלפי הניירות שהצטברו? בחלומי אני פוגש את שני ההורים השלווים ומטביע אותם בעשרות רבות של ציורים כאלה. במציאות, מחשש לצער שאני עלול ליצור אצל הקטנטנות, הכל נשמר אצלנו. כעת יש לנו בבית חצאי קירות מטונפים וחצאי קירות שעליהם תלויות יצירות לא ברורות - העיקר שהן תהיינה יצירתיות ומאושרות.