אדם סביר, לא חשוב ימין או שמאל, שמציץ במפה ומסייר בגדה, מבין שמתישהו אנחנו נידונים לחיות במדינה דו־לאומית. כלומר, זה קורה כבר עכשיו כמדינת אפרטהייד, ואני מניח שהקונספט של להיות "אדם סביר" הוא גם לחיות במסגרת שפויה ונורמטיבית.
זה יקרה כאשר מתישהו יקרסו כל ההתפתלויות המגוחכות סביב ה"גבולות" המשונים והמשתנים וחומות המגן וגדרות הביטחון שחוצצים בין משפחה למשפחה ובין אדם לאדמתו. וזה יקרה משום שלישראלים ולפלסטינים יש אינטרס משותף, והוא לחיות חיים סבירים שמשמעותם כלכלה, מסחר, תרבות, דת ותנועה חופשית בין הירדן והים. וזה יקרה רק כאשר בין הירדן והים תהיה ישות גיאו־אסטרטגית דו־לאומית.
כדי שהמהלך ההכרחי הזה יקרה באורח הפחות מדמם, חייב להתנהל בינינו ובין הפלסטינים משחק מקדים, שהוא הדיאלוג על שתי מדינות. רה"מ לפיד הציג באו"ם רק את המשחק המקדים (שתי מדינות) כמדיניות ממשלתו וכמחסום בפני מדינה דו־לאומית. כך גם נתניהו. ההבדל הוא שללפיד מאמינים. השאלה היא אם הוא מאמין לעצמו ובעצמו.
בינתיים אנחנו בזמן בחירות ועניין שתי המדינות הוא לא יותר מעוד גימיק. כאשר תעמוד ממשלה חדשה (ובעיקר נכונה) מול המציאות, הגימיק הזה יהפוך מטריק של בחירות לחוכמת ניהול המו"מ על עגבניות כשהכוונה היא להשיג מלפפונים.
הרעיון הוא שהשיחות והמגעים לטובת שתי מדינות יימשכו שלוש־ארבע־חמש שנים (שזה גורלם של סכסוכי דם בלתי פתירים לכאורה) ובמהלכם יתבשל הנזיד האמיתי. למקרה שלא שמתם לב, למעט התקפים טריטוריאליים פגאניים כמו אלו של סין, רוסיה וישראל, העולם הנאור נע קדימה. הכיוון הוא גבולות גיאוגרפיים שהולכים ומאבדים את היכולת של הממשל המרכזי לתחזק אותם כבלתי עבירים. זרם ההגירה חזק מן הסכרים בגבולות והוא שוטף מעברים ומכשולים. כך גם הטראפיק האנושי הרגיל של כלל העולם בים, באוויר, ביבשה ובאינטרנט.
זהו עולם של מכנה משותף, כלכלי ותרבותי מתרחב והולך ובעל נגישות זמינה ליותר ויותר אוכלוסיות. להחזיק כמונו, בעולם המתהווה והולך (פה ושם תנודות מטוטלת לאחור) עם שלם תחת המגף בטיעונים דתיים וביטחוניים מופרכים, זהו עניין בלתי קביל וחסר סיכוי. רק השבוע ראינו כיצד צעירים מאבו דיס מחוררים את החומה בדרך למכללת ביר זית הסמוכה כשסביבם מאות חיילים.
רק שרטוט חכם של גבולות ישראל ופלסטין תוך פיצוי נפגעים משני הצדדים במהלך שנות המו"מ ייבשו הן את ההתלהבות של כיבוש עוד גבעה והן את המניע לכיבוש אותה גבעה. הנחת העבודה היא שחלומו הסמוי של המתנחל הצעיר הוא להיות תל אביבי, ויש סימנים לכך שהדור הצעיר נוטה לעזוב את התנחלות אבותיו בדומה למה שקרה בתנועה הקיבוצית. הרציונל של שיחות על שתי מדינות בדרך ליישות אחת הוא שעצם ניהול המו"מ יפרנס את תקוות הפלסטינים והישראלים שהם בדרך למדינה בלתי מאוימת משלהם. מה שאמור למנוע, או לפחות להפחית את רצף ההתפרצויות האלימות שאנחנו חווים חדשות לבקרים וללילות.
משל הצפרדע
המניע שיזין את המו"מ הוא הרצון הבסיסי של האוכלוסייה היהודית להיפרד מזו הפלסטינית. המכון הישראלי לדמוקרטיה בסקר שנערך במרץ 2020 זיהה ש־69% מהיהודים בישראל מאמינים שעדיף שיהודים וערבים יחיו בנפרד. באפריל 2021 נערך סקר דומה עבור המכון, רק 45% מהנשאלים היהודים חשבו כך לפני מבצע שומר החומות והשבעת הממשלה בתמיכת רע"ם. כמעט 70% ממי שהגדיר עצמו בימין הפוליטי תומך בחיים נפרדים של יהודים וערבים, לעומת קצת פחות ממחצית במרכז, וכשליש בשמאל.
הבדלים נמצאו גם לפי מיקום על הרצף של חרדים־חילונים: כ־80% מהחרדים מסכימים שיהודים וערבים צריכים לחיות בנפרד, לעומת כשני שלישים מהמסורתיים והדתיים וקצת פחות ממחצית החילונים. זהו הבסיס לשיחות שבאורח טבעי יובילו לביסוס המוסדות הפלסטיניים הקיימים וללגיטימיות שלהם, והעדיפות המוחלטת של צה"ל אמורה להפיג כל חשש.
ככל שהשיחות יתנהלו בתנאי רגיעה כך ייווצר מצב שבו ידברו הקשרים הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והאישיים, ואלה יהיו חבלי הלידה הטבעיים של יחידה בת שתי מדינות ביחידה גיאו־אסטרטגית אחת. לכל מדינה פרלמנט משלה, שליטה בשטחים ובאזרחים בשטחה וממשלת־על פריטטית, שאמורה להתמודד עם חיי היומיום ועקרונות החוק והממשל. יהיו מתחים, יש אינטרסים מנוגדים, ויהיו קצוות קיצוניים שיחוללו מהומות. הדרך להתגבר עליהם היא ניהול שיחות רצוף תוך רגיעה בו־זמנית כאשר המטרה היא לבנות רוב אזרחי גדול בשני הצדדים שיתנגד לאותם קיצונים שלהם ושלנו.
יותר מ־90% באוכלוסיות הישראלית והפלסטינית מרוכזים בגבולות הקיימים החופפים את גבולות 67'. יש הסכמה פלסטינית בעניין הגושים הגדולים, ומעמדן של ההתנחלויות יידון במהלך השיחות.
סקרים שערכו פרופ' גלעד הירשברגר ופרופ' סיון הירש־הפלר מאוניברסיטת רייכמן סרקו בשנים האחרונות את האוכלוסייה שעתידה להתפנות בהסכם עתידי. רובם פרגמטיים. גם אם אינם תומכים בפינוי, הם יהיו מוכנים לקבל את הדין, ובלבד שהפינוי יתבצע בהחלטת ממשלה ו/או משאל עם. גם כיום יש בישראל רוב לשטחים תמורת שלום, אלא שהמגמה הזו נבלמת עקב מדיניות ממשלות שמתחזקות מצב חירום תמידי.
מטרת שיחות שתי המדינות, בין השאר, היא לבטל את המצב שבו ישראל מתחזקת חזיתות מדממות בלבנון־סוריה־עזה־גדה, וכמובן באיראן, כאשר החיכוך בחמש החזיתות עשוי להתגלגל לסבב מלחמתי גדול. צה"ל חזק, אבל לא מסוגל לטפל בכולן. כבר כיום צה"ל לא משתלט על הבעירה בשטחים ומצב חירום יחייב שימוש באש מנגד באוכלוסייה אזרחית (או בעברית: טילים לבתים), ואף אדם סביר לא רוצה לחיות במדינה שעוסקת בטבח עם כתורת לחימה.
זהו משל הצפרדע. הפעם היא לא תהפוך לנסיכה ולא תישא על גבה עקרב, אלא תמשיל את גורל מדינת ישראל. בדומה לצפרדע, דו־חי שמסוגל להתקיים גם במים וגם ביבשה, וכך תיוולד המדינה הדו־לאומית. גוגל אומר שהצפרדע נולדת למציאות שבה היא מסוגלת לתפקד רק במים, ורק שם היא צורכת את החמצן שלה. כמו הדגים. כמו בני אדם שנולדים למציאות מסוימת, מכירים רק אותה ומסתגלים רק אליה.
במהלך חייה של הקרפדה, דו־חי אחר, היא עוברת תהליך פיזיולוגי ומפתחת איברים שמאפשרים לה לחיות ביבשה וגם במים. בין השאר יש לקרפדה שכבת ריר רעילה שמגינה עליה כמו הנשק שמגן על בני האדם. אם להאמין לגוגל, אזי המשותף לקרפדה ולמין האנושי הוא שלשניהם אין זנב. ואם הקרפדה יכולה לשנות סדרי בראשית, גם בני אדם יכולים. והעם היהודי צריך להחליט אם הוא דו־לאומי וחי, או אם הוא דו־מת.