1.
על ההסכם בין ישראל ללבנון בנושא הגבול הימי, ככל שאני מבין אותו, יש לברך. אין בו שום כניעה, כפי שטוען בנימין נתניהו, שמתקשה כנראה לעמוד מול הישגים של אחרים, ובמיוחד בתחום הקרוב ללבו: הים התיכון והגז. יש בהסכם הזה (שיונח בקרוב על שולחן הכנסת) יתרונות אסטרטגיים, מדיניים, ביטחוניים וכלכליים.
בראש ובראשונה יש לברך על ההסכם שנחתם בין מדינת ישראל לבין מה שנשאר ממדינת לבנון, יש לברך על כך שאסדת כריש נותרת כולה ישראלית בשטח שלנו, ושבסמוך אליה - בשטח שרובו לבנוני וחלקו ישראלי - תוצב אסדה נוספת, לבנונית, שתפריש תמלוגים לישראל.
יש לברך על כך שבים התיכון יהיו יותר אסדות ופחות ספינות מלחמה; רוצה לומר, גם ללבנונים יהיה מה להפסיד כתוצאה מטרור או מלחמה; יש לברך על כך שארה"ב חוזרת להיות מעורבת בגבול ישראל־לבנון, ויש לברך על כך שלבנון, שכמעט ואינה קיימת, מתחילה לפתח כלכלה שעשויה לצמצם בעתיד את התלות שלה בכספים איראניים (זה ייקח זמן).
חסן נסראללה טוען שישראל נבהלה מהאיומים שלו ו"התקפלה", אבל לא מצביע על ההתקפלות. הוא מודע היטב למצבו הירוד בדעת הקהל הלבנונית, לאחר שהחריב את המדינה והפך אותה לעיי חורבות, הבריח את כל עשיריה והרס את כלכלתה. מזכ"ל חיזבאללה ניסה להשתמש בגבול הימי כטריגר שיהפוך אותו מבובת טרור איראנית לפטריוט לבנוני שדואג לכלכלת עמו, וזה הצליח לו חלקית.
"עמדת צה"ל" שהוגשה לממשלה דיברה על כך שהסכם יכול למנוע הסלמה, ויש שמציגים עמדה זו ככניעה. זו טעות. תפקידו של צה"ל הוא לא לנצח במלחמה הבאה, אלא למנוע אותה ככל הניתן. מנגד, נתניהו מהדהד את מסריו של נסראללה וטוען שאם ישוב לשלטון, הוא לא מחויב להסכם שעומד להיחתם. וזהו אותו נתניהו שוויתר ללא מו"מ וללא אישור של אף אחד במעשיו ובמחדליו על מובלעת צופר ומובלעת נהריים לירדן, שהחזיר את חברון וכך הלאה.
הסיפור האמיתי הוא הים התיכון והבלוקים של הגז והנפט שמצויים ודאי מול חופי סוריה ולבנון. לאלו מחכים גם ולדימיר פוטין, שאוהב גז ונפט, אוהב את המזרח התיכון, והשקיע לא מעט כדי להיות נוכח באזור ובים שמתחיל לומר את דברו.
יום שבו חותמת ישראל על הסכם רשמי עם מדינה ערבית הוא יום טוב. במיוחד כשההסכם משרת את כל האינטרסים שלנו, מפחית מתחים, מחזק יציבות ומציב תקווה לימים אחרים. וכל האחרים – שישתו את מימיו של הים התיכון. ויש לי גם חדשות בשבילכם: אם ההסכם לא יספיק להיחתם ונתניהו ישוב ללשכת ראש הממשלה – הוא אישית יחתום על ההסכם הזה ככתבו וכלשונו, ואפילו ינסה לעשות זאת בטקס בבית הלבן, אם רק הלבנונים יסכימו (הם לא! בינתיים).
2.
ארה"ב היא ידידתנו הגדולה, אבל ההצהרה של פקידים שלה שמזהירים מפני ממשלת ימין צרה של 61 בראשות נתניהו, או שמזהירים מפני שילובו של איתמר בן גביר בממשלה, היא הצהרה שאל לנו לקבל כחברה וכמדינה. צריך לדחות בנימוס את הצעותיהם אלינו.
זוהי הצהרה חצופה משהו, וניסיון להתערב באופן לא ראוי בבחירות בישראל. אני יודע שזו לא הפעם הראשונה ושישנן לא מעט דרכים להתערב ולהשפיע, ושזה אולי גם לגיטימי פה ושם, אבל הפעם זה נראה לי בוטה.
גם אני חושב שממשלת ימין צרה של 61 מנדטים בראשות נתניהו היא דבר רע לישראל, אבל אני ישראלי. אני חושב ששילובו של בן גביר בממשלה צרה יהיה מקור לסחטנות פוליטית, ואני בטוח שממשלה כזו אולי תשרת עניין אישי של נתניהו, אבל היא גם הסיוט הגדול שלו כמנהיג – לא רק של אחרים. את מערכת הבחירות בישראל צריכים לנהל הישראלים בישראל.
3.
ישראל של ערב בחירות נאלצת להתמודד עם פיגועי ירי שהפכו לשגרה בצפון השומרון ומאיימים על חיי אדם ועל היציבות באזור, ככל שיש כזו. הרצון הישראלי הוא שלא להיקלע למבצע עמוק וממושך בצפון השומרון, שאתה יודע כיצד הוא מתחיל אבל לא יודע איך ומתי הוא מסתיים.
אבל רצון לחוד ומציאות לחוד. ככל שהאירועים מתגברים וככל שהרשות הפלסטינית מוכיחה אוזלת יד ביטחונית וחוסר יכולת להשתלט ולהשליט סדר וביטחון, עוברת המשימה הזו לידי צה"ל והשב"כ - וכפי שנראים הדברים, אנו על סף פעולה צבאית משמעותית בשומרון. אם זה יקרה, זה יהיה מבצע של "אין ברירה", שישרת את ביטחון ישראל ולא במעט גם את הרשות הפלסטינית המקרטעת.
חובתה של המדינה היא להבטיח את ביטחון אזרחיה ולספק להם תחושת ביטחון גם בלב הארץ וגם ביישובים החוקיים בשטחים. את הטרור כדאי מאוד לפגוש ולחסל בג'נין, בשכם ובכפרים, ולא בחדרה ובפתח תקווה.
4.
אינני אוהב, בלשון המעטה, את הקדמתה של עצרת הזיכרון ליצחק רבין ז"ל על ידי מפלגת העבודה מהתאריך המקורי, הלועזי או העברי, כדי שתיערך לפני הבחירות - ולהשתמש בזיכרון ובמורשת לטובת קידום האינטרס המפלגתי. אני חושב שגם רבין היה מפנה מבט זעוף כלפי מרב מיכאלי, והוורידים במצחו הג'ינג'י היו על סף התפוצצות.
אין ספור מילים נשפכו כבר על מודל ומתכונת הזיכרון לרבין. הרצח אכן היה פוליטי, אבל הרצון הוא שהאבל, הזיכרון והלקחים יהיו לאומיים. אם הרצח היה פוליטי, הוא בוודאי לא היה מפלגתי.
זיכרון רבין ראוי ליותר מעצרת מפלגתית טהורה בירושלים, הוא ודאי איננו מכשיר נוסף בארגז הכלים של "העבודה", ובטח ובטח לא מגנט של מנדטים.
5.
ביום הכיפורים, יום של התבוננות פנימית וחשבון נפש אישי, עשיתי לי מעין סיכום עד הלום.
אני יודע היטב לשפוט את עצמי, לנתח את הטעויות שלי ולהפיק לקחים. אני יודע לבקש סליחה כשצריך. אני רואה בזה עוצמה ולא חולשה ומכשיר פרקטי לחיים טובים ומאושרים יותר. אינני נוטר ונוקם, הגעתי למסקנה שמי שרוצה לנקום, ראוי לו שיכין שני קברים: האחד לזה שהוא רוצה לנקום בו והשני לעצמו. ובכלל, שצריך להתבונן רק קדימה בתקווה, לדרוש טוב ולעשות טוב.
זו גם אחת הסיבות מני רבות שאינני מייעץ לפוליטיקאים ולמפלגות. אינני רוצה עוד לקחת חלק ב"השחרת אישים", בהשמצות, באיתור נקודות תורפה, בפשפוש בעברם וכדומה. אם צריך, יעשו זאת אחרים ולא אני.
התבוננתי לאחור בחוויות שצברתי, בתפקידים שמילאתי, באנשים שהכרתי: ישבתי למשל שנים במסעדה הקטנה של "על המשמר" וספריית הפועלים לארוחות צהריים עם נתן יונתן ונתן שחם ז"ל, החלפתי מילים עם יעקב חזן, מאיר יערי ויצחק בן אהרן, התחבקתי עם חיים גורי וגאולה כהן למשמע "שיר הרעות" באירוע מיוחד לכבוד גאולה וקבלת פרס ישראל, יעצתי ליצחק רבין ושמעון פרס ז"ל, עסקתי בהגשמה בקיבוץ ובתנועה, זכיתי להיות מפקד גלי צה"ל ודובר צה"ל; וכיום אני בשוק הפרטי, לצד פעילות ציבורית ואהבה למדינה, לחקלאיה ולמגיניה.
ואז התבוננתי קדימה אל העתיד. מה עוד צריך לעשות, איך אשלים את המימוש העצמי? הגעתי למסקנה שהיושב במרומים זיכה אותי במסלול חיים מגוון ומרתק, שהמטיר עליי מטובו ומחסדיו ושאפשר לי לתרום מכישוריי ומיכולותיי למדינה, לצבא, למשפחתי ולעוד גופים טובים ורבים שלא אזכיר בשמם.
האם די בכל אלה? לא ולא. אסור לי ולנו להישטף עם השוטף, אסור שהדחוף ידחף את החשוב, צריך להמשיך לחלום ולהגשים. אין לי תשובה לעצמי לשאלה מה עליי לעשות הלאה, אבל יש לי כל השנה הבאה עלינו לטובה לחשוב, להרהר, להתלבט ותוך כדי כל אלה, לעשות גם לי ולמשפחתי וגם לכלל.
וכך יהיה בע"ה.
6.
ישבתי במשך שעה ארוכה מול עציצי הסחלב שהגיעו למשרדי לקראת החג ונזכרתי באלו שקיבלתי לביתי, ויש לי הודעה אליכם: אם יש לכם עציץ סחלב שאתם רוצים להיפטר ממנו, תנו אותו לפנינה אשתי או לשירה מנהלת משרדי – ויש לו מקסימום שבועיים עד חודש לחיות. עד היום לא מצאנו את הפטנט, לא אני ולא הן.
7.
כשאתם קוראים שורות אלו, אני בניו יורק, מגשים לפנינה את החלום לראות את בילי ג'ואל בהופעה במדיסון סקוור גארדן.
לפני מספר חודשים, ביום הטיסה המיועד, רותקתי ארצה לאחר שנמצאתי חיובי לקורונה. פנינה התאכזבה, אבל הבטחתי שיקרה. היהודי הזה, בילי, לא הוציא שיר חדש שנים ארוכות, אבל הוא שובר קופות מטורף בניו יורק ובכל הופעה על הגלובוס.
כשאמרתי לפנינה שכבר ראינו אותו לפני ארבע שנים בוומבלי בלונדון ואולי די, היא השיבה לי ביבושת: "וכמה פעמים ראית את שלמה ארצי שלך?". בחיי שהיא צודקת.
וכן, בטח שאדווח לכם איך היה בניו יורק ובהופעה.
שבת שלום לכם וחג סוכות שמח.