בין יום הכיפורים לסוכות, הנה כמה הצעות לקיזוזים בזירה הפוליטית. כולן פתוחות למשא ומתן:
# תבוטל ההחלטה של בנימין נתניהו לא לכבד את ההסכם של ישראל עם לבנון – בתמורה לביטול ההחלטה של מרב מיכאלי להפעיל את הרכבת הקלה בשבת.
# תבוטל ההתנגדות האוטומטית לצירוף המילים ״שתי מדינות״ – בתמורה לוויתור על נאומי ״שתי מדינות״ עד שהנושא יהיה רלוונטי.
# יובטח שבממשלה הבא יהיו רק 18 שרים – בתמורה להסכמה מראש שההבטחה תופר, כמו רוב האחרות.
# תבוטל התנגדות הליכוד למינוי רמטכ״לים בממשלות מעבר – בתמורה לביטול האפשרות למנות ראש ממשלה ממפלגה עם 7 מנדטים.
# יבוטל החוק שמאפשר פסילת מפלגות (שממילא לא מופעל) – בתמורה להעלאה נוספת של אחוז החסימה (מה שיקשה עוד יותר על מפלגות שאולי היו נפסלות להיכנס לכנסת).
# תבוטל ההבטחה של איילת שקד לתמוך רק בהקמת ממשלת אחדות – בתמורה לביטול ההבטחה של איילת שקד לתמוך רק בממשלת נתניהו (אני יודע, אין שום היגיון בהצעה הזאת, אבל זה לא אני, זאת היא).
# תבוטל ההחלטה של ערבים לא להצביע בבחירות – תמורת התחייבות של היהודים שהם באמת רוצים שאזרחים ערבים יצביעו וישפיעו.
# יבוטלו הנאומים הפומפוזיים על הרפורמה הנדרשת במערכת המשפט – תמורת מימוש הרפורמה הנדרשת במערכת המשפט.
# תבוטל הנטייה לקרוא כל אחד שלא מסכים איתך ״שמאלן״ – בתמורה לביטול הנטייה לקרוא לכל אחד שלא מסכים איתך ״פאשיסט״.
# יבוטל ״גוש נתניהו״ – בתמורה לביטול החרם הגורף על ישיבה עם נתניהו (אני יודע, על ההצעה הזאת לא יהיו הרבה קופצים).
# תבוטל הפקעת מונחים חשובים כמו ״ממלכתי״ ו״ציוני״ לשמות של מפלגות – בתמורה להתחייבות של כל המפלגות שרוצות בזה להיות ״ממלכתיות״ ו״ציוניות״.
# תבוטל ההצעה לסגור את ערוץ 14, או להכריז עליו שהוא ערוץ תעמולה – בתמורה לביטול ההצעה לצפות בערוץ 14 כי הוא היחיד שמדווח אמת.
# תבוטל האפשרות של מפלגות לשלוח מסרונים לאזרחים לפני בחירות – בתמורה לשום דבר.
אז נטיל מטבע
הממוצע לא משקר. ממוצע הסקרים מלמד על התמונה האמיתית. פעם סקר עולה במנדט, ופעם יורד במנדט, ופה ושם אין ברירה אלא לנסות ליצור מזה דרמה (״הגוש בעלייה״ או ״העלייה נבלמה״). אבל המדד המשוקלל של ממוצע הסקרים נותן תמונה שמאזנת את התזוזות האקראיות, וזו תמונה של יציבות. מי זז? אף אחד לא זז. רק שינוי אחד משמעותי התחולל במהלך חודש ספטמבר, וזה המעבר משתי מפלגות ערביות לשלוש.
אחת מהן לא עוברת את אחוז החסימה (בל״ד), ומורידה את השנייה (תע״ל־חד״ש) קרוב מאוד לאחוז החסימה. בממוצע – מנדט אחד פחות. אבל זה מנדט משמעותי, כי הוא מקרב את האפשרות שתע״ל־חד״ש לא תעבור, ולצד האפשרות שגם רע״ם לא תעבור (ממוצע: 4.1), מדובר על 8 מנדטים שתלויים באוויר.
תכף נחזור אליהם, אבל קודם לכמה דברים אחרים שרואים בטבלה המצורפת. הצבנו בה את הנתון הממוצע לכל מפלגה ב־1 בספטמבר, וב־3 באוקטובר. הצבנו בה גם את ההפרש בין מה שהיה למה שעכשיו. ברוב המקרים, הפרש זעום. שימו לב: שמונה מפלגות זזו בפחות משליש מנדט. זה אומר לא זזו. יש עתיד עלתה כמעט בחצי מנדט, על חשבון המחנה הממלכתי שירדה בחצי מנדט. הסיפור על המחנה הממלכתי הוא לא סיפור על ירידה, אלא סיפור על לא־עלייה. אם מישהו ציפה שהמחנה הממלכתי תמריא – נניח, אחרי צירופו של גדי איזנקוט – זה לא קרה.
עוד לא הייתה, ככל שהצלחתי לברר, מערכת בחירות כל כך סטטית. לא הייתה – בתולדות המדינה. זה לא בהכרח מפתיע, בהתחשב בנסיבות. אחרי ארבע הצבעות רצופות, כל אחת ואחד יודעים כבר מי המפלגה שלהם. אחרי התארגנות שלא כללה שינויים משמעותיים של המחנות או המפלגות (למעט אצל הערבים), גם לא היה לאן לזוז. כמו בשיר של הגששים ״אף אחד לא קם״ (זוכרים? ״מי שחושב שיוכל להרכיב ממשלה ליהודים בלי המפד”ל – שיקום…״), בבחירות האלה אף אחד לא זז.
עזבו סטיות של מנדט או שניים למעלה או למטה. אלה סטיות אקראיות. בסקרים, גוש נתניהו התייצב על בערך 60 מנדטים. ולומר ״שישים״ זו לא רק תחזית – זה גם מצב תודעתי. מצב תודעתי של תיקו ללא שינוי. מצב תודעתי של הטלת מטבע.
שיקלי בשלוש מערכות
אפשר להתחיל מהסוף: השאלה אם עמיחי שיקלי כן או לא יהיה חבר כנסת מטעם הליכוד היא שאלה חסרת חשיבות. היא לא חשובה לקואליציה, ולא לאופוזיציה, היא לא חשובה לבוחרי הליכוד ולא לבוחרי מרצ. ממשלת נתניהו שנשענת על רוב שיש בו שיקלי לא תהיה טובה יותר או רעה יותר, מתפקדת יותר או מטורללת יותר, מאשר ממשלת נתניהו שנשענת על רוב שאין בו שיקלי. למי חשובה השאלה אם שיקלי כן או לא? לשיקלי, למשפחתו הקרובה, ומן הסתם גם לכמה מחבריו.
גם השאלה אם לשיקלי נגרם עוול לא כל כך חשובה. להרבה מאוד מאזרחי ישראל נגרם עוול כזה או אחר, על ידי גורם ממלכתי כזה או אחר. פעם העירייה נתנה להם קנס לא מוצדק, ופעם שופט אמר עליהם אמירה לא מוצדקת, ופעם גילו שהמשטרה לא יודעת לתפוס את מי שגזל מהם רכוש או זמן, ופעם נדהמו להבין שהמסים שהם משלמים מבוזבזים על שטויות. עוול הוא מרכיב קבוע בכל מערכת שלטונית. ראוי לצמצם אותו ככל שניתן, אבל אם רוצים לצמצם, יכול להיות שהעוול שנגרם לשיקלי צריך לעמוד בתור אחרי עוולות אחרות, חמורות יותר, שטרם טופלו.
כך ששיקלי הוא לא הסיפור. מה הסיפור? ננסה לתאר אותו. מצד אחד, חבר כנסת שנוקט תמרונים כאלה ואחרים כדי לחבל בממשלה שאינה לרוחו. מצד שני, חברי כנסת אחרים שנוקטים תמרונים כדי למנוע מחבר הכנסת להרוויח מתמרוני החבלה שלו. כלומר, קרב פוליטי סטנדרטי. השופט יצחק עמית, שמונע משיקלי להתמודד במסגרת הליכוד, הוא לא יותר מסטטיסט בקרב הזה. אבל לפעמים הסטטיסט נעשה מרכז האירוע.
מערכה ראשונה: שחקן עם קבוצה
האם עמית היה צריך להוריד את הראש? הנה שאלה שמחייבת כניסה לסוגיות של משפט (זה החלק היותר קל), וסוגיות של אגו (שמחייבות ספקולציה, בהיעדר מפתח לצפונות לבו של השופט), וסוגיות של תפיסת עולם (שמשתנה מאדם לאדם, וזה כולל שופטים, שגם הם, ברוב המקרים, בני אדם). מצד המשפט, לעמית היו נימוקים לפסול את שיקלי. האם היו לו נימוקים טובים? כן – היו נימוקים טובים. האם היו גם נימוקים טובים הפוכים – נימוקים לא לפסול את שיקלי? זו שאלה שמכניסה אותנו למרחב ה"מה אילו", שנעים להשתעשע בו במגוון של תחומים (מה אם הגרמנים היו נבלמים ברוסיה קצת לפני - ולא קצת אחרי - שהיפנים החליטו לתקוף את האמריקאים בפרל הארבור).
אז ננסה: מה אם עמית היה מודיע ששיקלי יכול לכהן מטעם הליכוד. האם היו נמצאים לו נימוקים טובים? ומה הייתה תגובת המערכת הפוליטית במקרה כזה? ברור שבליכוד, ובימין בכלל, הייתה נרשמת צהלה. במרצ הייתה התלבטות: האם לעתור לעליון נגד החלטה של שופט העליון? אולי הייתה עותרת. ואז, לא ברור מה העליון היה עושה. האם היה מאשר או פוסל את ההחלטה של עמית. ומה טוב יותר לציבור ולעמית, שהעליון יפסול החלטה לפסול את שיקלי, או שהעליון יפסול החלטה לאשר את שיקלי.
קשה לעקוב, אבל הישארו איתי. נניח שאחרי שעמית פסל את שיקלי, העליון מאשר אותו, מה קורה? צהלה בימין, חיזוק האמון בבית המשפט – הנה, השופטים הוכיחו שלא מדובר בחונטה שמגינה על חבריה. עמית כמובן יוצא מזה קצת פצוע, אבל מקבל את הדין בהכנעה, כי הוא שחקן של המערכת. עכשיו נניח שאחרי שעמית אישר את שיקלי, העליון פוסל אותו. מה קורה אז? ההונים של הימין משתוללים, וקובעים שהנה, נמצאה הוכחה סופית שהעליון עוין את הימין. אפילו כשאחד משלהם אישר את שיקלי, הם פוסלים אותו!
נמשיך לשחק: מנקודת מבטו של העליון, מוטב היה שעמית יפסול. כך, אם העליון יתיר, העליון ירוויח נקודות בימין (נקודות בשמאל הוא לא צריך, לשמאל יש אמון בבית המשפט). לעומת זאת, אם העליון יפסול, הזעם יהיה קצת פחות דרמטי, כי רובו כבר הופנה לעמית שפסל. המכה ניחתה מראש, וכמה כבר אפשר להעמיד פנים שאכפת לנו אם שיקלי יהיה חבר כנסת.
מסקנה אפשרית ראשונה: עמית הוא שחקן קבוצתי. הוא קיבל את ההחלטה הפחות טובה עבורו (הוא יוצא רשע בכל מקרה), והיותר טובה לתדמיתו של העליון.
מערכה שנייה: שחקן עם אגו
שאלנו: האם לעמית היה על מה להישען כדי לאשר את שיקלי. הפוך ממה שעשה. נדמה שהתשובה חיובית. היה על מה להישען. לדוגמה – המלצת בית המשפט המחוזי, והמלצת הכנסת, שהתפטרותו המאוחרת של שיקלי תיחשב כהתפטרות מוקדמת. נכון, זו לא המלצה מחייבת. נכון, השופטים הזהירו מראש שהיא לא מחייבת. אבל היא בכל זאת קולב. אם עמית היה מחפש משהו להיתלות עליו כדי לאשר את שיקלי, יכול היה להניף את היד ולהיתלות בקולב.
למה לא עשה זאת? אם תשאלו אותו, הוא יציג נימוקים משפטיים. המלצת המחוזי והכנסת לא מחייבת, וכלל לא ברור מדוע ניתנה, ולא ברור למה שיקלי החליט לסמוך עליה, ולא ברור למה עורכי הדין שלו חשבו שתספיק. זו המלצה שכמעט מזמינה את התגובה "למה מי אתם?". מי אתם שתמליצו? מי אתם שתתערבו במשהו שלא בתחום סמכותכם? בית המשפט המחוזי לא יכול להכתיב לשופט מבית המשפט העליון מה לעשות.
אם תרצו לחשוד בשופט עמית שיש לו אגו, הנה ההזדמנות שלכם. עמית לא מוכן ששופטים במחוזי יציגו לו המלצות שהוא כביכול צריך לקבל. בעולם של בתי המשפט, העליון מכתיב, המחוזי מתיישר, לא להפך. בא שיקלי עם ההמלצה של שופטי המחוזי – נעמד מולו עמית, והזכיר מי בעל הבית.
עכשיו צריך לשאול, אם עמית הוא באמת בעל הבית. זו סוגיה שהתשובה המשפטית עליה מורכבת. לא בטוח שהוא בעל הבית. למעשה, ההחלטה שהוא בעל הבית, בעניין זה, היא החלטה שעמית קיבל בעצמו עבור עצמו. אבל שיקלי לא ערער עד כה על ההחלטה הזאת, אז כנראה שכבר לא יוכל לערער עליה בהמשך. כך או כך, עמית היה יכול לנמק גם החלטה הפוכה, שהוא לא בעל הבית. עמית יכול היה לומר שמכיוון שאין הסמכה מפורשת ליו״ר הוועדה להיות מי שמכריע בסוגיה, הוא מעביר אותה הלאה, לגורם אחר. או גורם שיכריע, או גורם שיכריע מי מכריע.
כלומר, גם בעניין הזה עמית עמד בצומת של החלטה שאפשר לפנות בו לצד זה או לצד שני, ובחר בצד שמן הסתם נראה לו נכון יותר – אבל גם בזה שעורר התרגשות גדולה יותר. למה בחר להחליט לבד, שוב, אין לדעת? אולי גם זה עניין של אגו. כשאתה המחליט, אתה החשוב.
מסקנה אפשרית שנייה: אפשר לצייר את ההחלטה של עמית כהחלטה של שחקן עם אגו גדול, ההפך משחקן קבוצתי. הוא קיבל את ההחלטה שמעמידה אותו במרכז, ודוחקת את האחרים (במחוזי, בעליון) הצדה.
מערכה שלישית: שחקן עם דילמה
עכשיו נציע טענה קצת מקוממת. לא בטוח שזו טענה נכונה, אבל היא שווה לפחות שיקול דעת. נניח שיש שיקולים משפטיים שאפשרו לעמית לקבל החלטה נכונה לפסול את שיקלי. ונניח שיש שיקולים משפטיים נכונים שהיו מאפשרים לעמית לקבל החלטה לאשר את שיקלי.
ונניח שעמית סביר שהשיקולים מהסוג הראשון (לפסול) חזקים יותר, נאמר, משקל 60 ק"ג, והשיקולים מהסוג השני (לאשר) חזקים פחות, נאמר, משקל 40 ק"ג. במקרה כזה, האם מוטב היה שעמית יעשה את מה שנהוג לעשות מול משקל, ולתת ל־60 ק"ג להכריע את הכף מול ה־40 ק"ג?
או שבמקרה כזה היה נכון שעמית יוסיף למשקל עוד כמה מרכיבים, כמו השאלה איך יגיב הציבור, כמה ההחלטה תפגע בתדמיתו כראש ועדת הבחירות, כמה ההחלטה עלולה להקשות על בית המשפט, בין שיחליט כך ובין שאחרת, כמה ההחלטה תיתן תחמושת בידי מי שמחפשים כל הזדמנות לנגח את בית המשפט, כמה ההחלטה תיצור תחושה של אי־נוחות גם בקרב מי שמבינים אותה, כי היא מונעת מחבר כנסת שפעל על פי צו מצפונו להיבחר מחדש.
על השאלה הזאת קשה להשיב. אפשר לומר: לשופט אין אלא את הדין שלפניו. אם העמדה המשפטית שלו ברורה, והיא שוקלת 60, והעמדה הנגדית שוקלת 40 – ה־60 תכריע. אפשר לומר גם: עמית הוא לא בדיוק שופט. לא במקרה הזה. הוא יושב בראש ועדה שמנהלת את הבחירות, ושמה שהיא עושה מקרין גם על רמת האמון בבחירות, בהליך הדמוקרטי, בעוד כל מיני דברים. עמית צריך לגלות קצת גמישות משפטית לטובת נראות ציבורית. כלומר, לפעמים עדיף לתת ל־40 להכריע את ה־60 (כמובן, שככל שמדובר בפער גדול יותר, נניח, 80-20, כך ההחלטה נעשית קלה יותר) כדי להרוויח משהו אחר.
נוסיף לטענה הקצת מקוממת, שלפעמים אפשר לתת לטיעון הקצת פחות חזק להכריע (אם הוא לא מופרך), עוד קומה, עוד יותר מקוממת. העובדה ששיקלי בא מהימין גם היא חשובה.
העובדה שהאמון בבית המשפט נמוך יותר בימין גם היא חשובה. גם אותה צריך להביא בחשבון. אם בית המשפט מכריע נגד עמדת השמאל, לא קרה אסון. אם הוא מכריע נגד הימין, מתפתחת דרמה לא בריאה.
תאמרו: איזה מין טיעון זה – הרי אתה מציע לתת פרס על בריונות. הימין צועק ומתלהם, אז יתחשבו בו יותר? אכן, זו הצעה קצת מקוממת, מה שלא אומר שאין טעם לשקול אותה. כן, לפעמים למי שצועק יותר צריך להקשיב יותר. אולי כואב לו יותר, אולי הוא מסוכן יותר, ולכן התוצאות יהיו גרועות יותר, אולי הצעקות שלו מעכירות את האווירה ומוטב לכולם – גם למי שלא צועקים – לוותר קצת כדי שיהיה יותר שקט.
מה יחשוב עמית על הצעה כזאת קשה לדעת. העובדה שפסק נגד שיקלי לא אומרת בהכרח שהוא נגדה. יכול להיות שעמית הוא מאלה שסבורים שאי אפשר להתחיל לחשב חשבונות חברתיים כשיושבים בדין. זו סברה שאפשר בהחלט להגן עליה. ויכול להיות שהוא פשוט מעריך אחרת את משקל הטענות המשפטיות. יכול להיות שלטעמו הקייס לפסילת שיקלי שוקל 90 והקייס לאישור שיקלי שוקל 0 ו־10 קילוגרמים עפו ברוח.
השבוע השתמשנו בנתוני אתר המדד, מרכז המידע של הכנסת, סקרי כל כלי התקשורת, מאמרים מועילים של עמיר פוקס ויובל יועז.
[email protected]