הדבר הקשה ביותר עם ההסכם המסתמן עם לבנון הוא חוסר היכולת להבין מה באמת קורה. הרעש כל כך גדול והספינים כל כך מרחיקי לכת, שלאזרח הממוצע כבר אין אפשרות אמיתית להפריד את המוץ מהתבן. כדי להצליח במשימה הזו צריך להיות מיומן ומתוחכם במיוחד, ולהקדיש לכך חיים שלמים.
אפשר בהחלט להתחבר לביקורת, כי אכן בעייתי לחתום על הסכם חדש עם מדינת אויב רגע לפני בחירות ולאחר שהממשלה נפלה (במיוחד כשמאוד לא ברור אם בבחירות הקרובות יהיה לה רוב). עם האמת הזו קשה להתווכח, אבל מכאן ועד למטר האמירות המתפרעות על ״לפיד שמעביר כסף לחיזבאללה״, המרחק קצת גדול מדי עבור מי שמחפש טיעונים רציונליים ולא תעמולה זולה.
המקומם הוא שהביקורת היא למעשה התחזות לביקורת. ראשית, כי אין התייחסות רצינית לתמיכה הרחבה שההסכם מקבל מכל ראשי מערכת הביטחון. שנית, כי רוב התגובות מתייחסות לספין במקום למהות. הרי לא מדובר בשטח ריבוני של ישראל, אלא במים כלכליים, כלומר בהסכם שמרבית מהותו היא כלכלית. ויכוח כלכלי צריך להתמקד בעלות־תועלת ובמספרים. שלישית, משום שגם הביקורת הביטחונית היא ילדותית.
הדילמה האמיתית היא אם אנחנו מעדיפים שלבנון תהיה חלשה עוד יותר ממצבה הקטסטרופלי כיום, או שאנו מעדיפים אותה במצב קצת משופר, פחות תלוי במימון האיראני, או במילים אחרות - מדינה שדווקא יש לה מה להפסיד. אין ספק שגנץ ולפיד מושפעים מהבחירות המתקרבות כשהם מוכרים את ההסכם לציבור, ולכן חתימה על הסכם כזה בתקופה כזו אכן רחוקה מלהיות אידיאלית. אבל מה שמייאש הוא שהביקורת כלפיהם מופרכת הרבה יותר, ומנותקת מכל מה שיש לו אחיזה רצינית במציאות.
תמיד היו ויכוחים סוערים בין המחנות הפוליטיים בישראל, ולכאורה אין חדש תחת השמש. אבל מה שמתרחש סביבנו בימים אלה שונה מהותית מכל מה שקרה כאן בעבר. מעולם לא היה בישראל מצב מקוטב כל כך שלא אפשר קיומה של ממשלה במשך תקופה כל כך ארוכה. זו עובדה, לא תחושה. מעולם גם לא היה בלוק אופוזיציוני שפשוט סירב לכל שיתוף פעולה עם מי שאינו חלק ממנו, גם כשנכשל בהקמת ממשלה. מדובר בבלוק שחוסם מדינה. הוא ממאן לאפשר לממשלה לעבוד, ומיאן גם כשמעשיה התיישרו עם האידיאולוגיה המוצהרת שלו.
עוד לפני שממשלת השינוי נפלה, הבלוק הזה הצביע נגד חידוש חוק האזרחות, שהוא ללא ספק מותאם לאג׳נדה ימנית. הוא גם מיאן להצביע בעד חידוש תקנות איו״ש, והרי אין יותר ימין מזה. הוא מיאן לאפשר את ביטול הצורך בוויזה לארצות הברית לישראלים, ותירץ את סירובו בקשקושים עלובים. אז עכשיו הוא ממאן לתמוך בהסכם הנרקם עם לבנון, אבל למה שמי שלא נשבה בתעמולה - יאמין שהפעם מניעיו נקיים?
המסקנה הקשה, אם כך, לא באמת קשורה ללבנון או לחיזבאללה. המסקנה הקשה היא שישראל כמדינה הפסיקה להתנהל ברציונליות.
התעמולה, שפעם הייתה קשורה לאירועים אמיתיים והתקיימה לצדם, בלעה והטביעה את השיח הרציני. אז איך מתמודדים עם מציאות שבה כמות השקרים והספינים רבה ועוצמתית יותר מאשר הדיווחים השקולים והעובדתיים? בינתיים אנחנו לא בכיוון. הפתרון הנכון למצב המטורלל הזה הוא מגבלות משמעותיות יותר על תעמולה פוליטית, שחוקיה לא עודכנו כבר שנים.
ככל שהתחזקו הרשתות החברתיות, הפוליטיקאים איבדו רסן, וגבולותיה של התעמולה נרמסו בגסות. אבל במקום למנוע כספי תעמולה מכנסת שלא מסוגלת לייצר ממשלה שתסיים כהונה, הגדלנו את מימון המפלגות מבחירות לבחירות, ולמעשה עד כה נתנו תמריץ שלילי לתופעה מסוכנת ובזויה.