1. הסכם המים הכלכליים עם לבנון ייחתם כי הוא טוב לישראל, טוב ללבנון וטוב ליציבות האזורית. המהמורות ו"הפיצוצים" רק הביאו את המנוסים להבין כי ההסכם בדרך להיחתם, היות שזו דרכו של כל הסכם.
ההסכם רע למתנגדיו: לחיזבאללה ולבנימין נתניהו, שההיסטוריה הפוליטית תשפוט אותו כמי שהפך לאופוזיציה למדינה ולאזרחיה ולא לממשלה. כך בכל תחום ותחום בשנה האחרונה: חקיקה חברתית, ביטול ויזות לארה"ב, מינוי רמטכ"ל, ההסכם עם לבנון ועוד. לנתניהו קשה לעכל שישנם נוספים שיכולים להוביל ולחתום על הסכם מדיני, ביטחוני ואסטרטגי. ש"אין עוד מלבדו" לא שייך אליו. הוא דורש בלעדיות בענייני אסטרטגיה, ביטחון והסכמים.
מעבר לכך, נתניהו חש שמישהו אחר עוסק בים התיכון ובגז, שהיו עד כה נחלתו, מורשתו וגאוותו (לרוב בצדק), אבל הוא לא מבין שישנו ראש ממשלה שאינו הוא.
"אחריות ביטחונית"? זה האיש שהסתיר מממשלתו, משריו ומהציבור את הסכמתו למכירת צוללות למצרים, את הסכמתו לאספקת מטוסי F35 לאמירויות וכן הלאה. דמיינו לרגע מה היה קורה כאן לו יאיר לפיד היה האיש שנתן את כל אלה? נתניהו היה בוודאי במסיבת עיתונאים מתמדת. בהתנהלותו גורם נתניהו נזק לא רק לעצמו ולתדמיתו אלא גם למדינת ישראל ולאינטרסים המדיניים, הביטחוניים והאסטרטגיים שלה.
כאמור, ההסכם טוב לישראל, לאזרחי לבנון, לכלכלתה וליציבותה. הוא ייחתם כי כל גורמי הביטחון והמודיעין תומכים בו ומבינים את חשיבותו, כי אמריקה תיווכה להשגתו וכי עוד ועוד אסדות בים התיכון יחליפו אוניות מלחמה. וכי כל הסכם עם כל מדינת אויב – היא הישג לישראל.
ישראל צריכה לנהוג במזרח התיכון על פי הנוסחה: להיהרג על החיוני, להיאבק על החשוב ולהתפשר על היתר, בעיקר אם הוא חשוב לצד השני ולא מסכן את ישראל מאידך. וכך נדמה לי נוהגת ישראל גם הפעם. למורת רוחם של חסן נסראללה ונתניהו.
2. שימו לב לעובדה המדהימה הבאה: בעוד העולם מייצר לעצמו מלחמות וסכסוכים בלב אירופה, בין ארה"ב לסין ובאזורים נוספים בעולם, הופכת ישראל למגנט של הסכמים. בזה אחר זה הולכים ונערמים ההסכמים עם מצרים וירדן, עם הרשות הפלסטינית (עם כל הקושי), עם מרוקו, בחריין, איחוד האמירויות ומדינות נוספות במפרץ, גם עם סעודיה בדרך. יש הסכם חידוש יחסים עם טורקיה וכעת הסכם ראשון עם לבנון.
זה קורה כי יש לנו מה להציע ומכיוון שאנחנו (עם כל הצרות) מודל לחיקוי עם הון אנושי מדהים, הישגים מטורפים בתנאים קשים ומשאבי טבע בים התיכון. למרות מסורת של מדינה מבודדת ומוקפת אויבים, ישראל לומדת ויודעת לייצר הסכמים. אנחנו לא מתביישים לדבר עם אף אחד, נושאים ונותנים בגלוי ובחשאי, מנהלים "מדיניות ביטחון", שמשרתת גם את מדיניות החוץ ואת הכלכלה, ובעיקר יש לנו חוסן ועוצמה לעשות זאת.
ההסכם עם לבנון יכול להיות מבואה להמשך (לא מהר ולא פשוט), ואם יורשה לי להמר ולהעביר מסר לנשיא הסורי, זה "אסד, תתכונן. ישראל מחכה לך". תתפלאו: גם בין ישראל לסוריה יש זהות אינטרסים, בין היתר בהרחקת איראן מאדמת סוריה.
ישראל הופכת למעצמה של הסכמים לא בגלל איש זה או אחר, אלא בגלל מה שאנחנו. אויבינו עולים על הגגות ההרוסים שלהם, רואים את הרעפים האדומים שלנו, את המגדלים, את השדות המוריקים, והם רוצים להיות כמונו ובעזרתנו. וזוהי השליחות שלנו באזור: ביטחון, יציבות, כלכלה ואור לגויים.
3. קטונתי מלהעיר לשר הביטחון, שבאמירתו "אם נצטרך להילחם, נפרק את לבנון" ניסה ודאי להעביר מסר מרתיע. אבל זו אמירה יהירה, שחצנית ומסוכנת. אני עוד זוכר את הימים שבהם הסבירו לנו שאת לבנון "אפשר לכבוש עם תזמורת צה"ל", ואז נקלענו ללחימה של 18 שנים מדממות, שהותירה מאות הרוגים ודור מצולק.
אחר כך הסבירו לנו ש"הקטיושות החלידו", נקלענו למלחמת לבנון השנייה כשאנחנו לא מוכנים והשארנו שם עשרות הרוגים וטראומה ששלחה הביתה שר ביטחון, רמטכ"ל ומפקד פיקוד, בין היתר.
אינני מכיר את כלל השיקולים, אבל אני מזכיר לשרי ביטחון, לרמטכ"לים ולאלופים: הֱיו צנועים, מוכנים ובטוחים, כבר לגמנו מכוס היוהרה עד תום.
4. בלב כואב וביד רועדת כתבתי ערב החג פוסט קשה נגד הגבעטרון, לאחר שנודע לי שביום הבחירות הם עתידים לשיר על הריין בגרמניה עם קרוז לישראלים. חמתי בערה בי כי אני מעריך ואוהב אותם מאוד. עבורי ועבור רבים הם סמל לאומי, פס הקול שלנו, ולכן לא יעלה על הדעת שלא יספקו דוגמה אישית וימלאו את חובתם האזרחית. אני שמח שהיו קשובים לביקורת והודיעו שיקדימו את חזרתם.
הגבעטרון הם רק דוגמה אחת לרבים וטובים שמתכוונים להיעדר מהארץ ביום הבחירות, מי לנופש, מי לעסקים ומי לביקור קרובים - או סתם כאלה שלא בא להם להצביע.
הצבעה היא זכות וגם חובה. לא בכל מדינה נותנים לכל אדם לבחור, להצביע ולהשפיע, ואנחנו שחיים כאן צריכים להיות נאמנים לאלפים שנפלו כדי שנהיה מדינה חופשית ודמוקרטית. בהצבעה אנחנו רוכשים מניה במפעל הציוני, שטרם הסתיים. נעשה טוב – היא תעלה; נעשה רע – היא תתרסק על ילדינו ונכדינו. נשארים כאן, מצביעים ומשפיעים על גורלנו.
5. ישראל אוטוטו בת 75, וכמו רבות אחרות בגילה היא בענייני שיפוצים וקוסמטיקה. כל הארץ מוצפת במנופים, בדחפורים ובמחסומים, המלמדים על היקף עשייה עצום ועל התפתחות והתחדשות. תל אביב, עם כל הקושי, מחדשת פניה, סוללת דרכים וכבישים, גשרים ורכבת תחתית. לא כולם מסכימים ואוהבים, אבל ראש העיר עושה מה שצריך ולא מה שרוצים.
בירושלים לא היו כל כך הרבה מנופים וסלילת כבישים כבר הרבה שנים. עדיין לא הורדוס, אבל בהחלט מתקרב לטדי קולק. גם צירי תנועה, גם דיור וגם מגדלים ומרכזי תעסוקה. באר שבע הופכת למעצמת סייבר והייטק, והאקו־סיסטם שנפרש בלב העיר ומבואותיה, לצד הרכבת, הכבישים המהירים וירידת צה"ל לנגב, מביא לשיא של התפתחות. גם במקומות אחרים. ואני, שאוהב לבקר ולקטר כשצריך, רוצה שתחושו את העשייה, את ההתפתחות ואת הקדמה, ותתרגשו כמוני.
6. ניו יורק מלאה בסוכות בישראלים שתפסו ימי שמש נדירים יחד עם תיירים רבים ששוטפים את העיר, שחזרה לחיים אחרי שנתיים של עצבות וסגר. לפני שנה הייתי כאן ונמלאתי קדרות על התיאטראות שנאלצו להוריד מסך, המסעדות הריקות והעצבות ברחובות. ניו יורק הייתה סמל של טראומת הקורונה, ובקרנות הרחובות עדיין ממוקמות עמדות בדיקות.
את השורות הללו אני כותב בחסות השמש בפארק הקטן והמקסים בראיינט, פארק מוקף בשולחנות עם ישראלים. שאלתי את אחד מבעלי העסקים בהארלם מה פשר השקט בעיר ואם זהו "יום קולומבוס", הוא השיב לי שזה "YORK-JU", כינוי חדש ליום חג ליהודים, שהם כה רבים ודומיננטיים בעיר הזאת. כשהיהדות דוממת וחוגגת זה מורגש בעיר.
הרגשנו את זה גם בביקור אצל יובל במעדנייה שלו ברחוב 37 פינת השלישית. כבר 34 שנים שהוא מפעיל את "דניאל בייגל", מעצמת בצק ישראלית בלב מנהטן. בתנור מיוחד הוא אופה בייגלים, מכין את סלטי הדגים שקיבלו הצדעה ב"ניו יורק פוסט" ובשישי גם חלות. היהודים והלא־יהודים מצביעים ברגליים.
את הלילה הראשון עשינו בסוכה במדיסון סקוור גארדן, עם החזן היהודי הראשי בילי ג'ואל ועוד עשרות אלפי אוהדים מושבעים. זו הייתה הופעה מדהימה וחג כהלכתו. וכשאתם קוראים, אני כבר בבית.
7. עשר שנים שכן משרדי במגדלי עזריאלי, ומדי שנה חלמתי להשתתף ב"מרוץ המדרגות". בסוף השבוע שעבר זה התגשם. לא בתל אביב, אלא במגדל החדש שאליו עברתי, ולא במדרגות כלפי מעלה. בעוד אני בישיבה עם אורחים, בקעו מהרמקולים התרעות על שריפה והנחיות לרדת במדרגות. ירדתי 23 קומות עם ההמון, ובמשך ארבעה ימים הסתובבתי בתפוח הגדול עם כאבי שרירים עזים וברכיים חלשות.
השריפה כובתה, המגדל חזר לשגרה, וגם אני - עם תעודה שעשיתי את מרוץ המדרגות. שבת שלום ומועדים לשמחה.