לא החלטתי מה העתירה שהגישה מפלגת יש עתיד, בדרישה לסמן את שידוריו של ערוץ 14 כ"תעמולת בחירות" ובכך למעשה להביא לסגירתו (שכן חוק הרשות השנייה אוסר על “פעילות בחירות"), היא יותר - אנטי־דמוקרטית או מביכה. מה שלבטח מביך הוא השתיקה הכמעט מוחלטת של יתר גופי התקשורת הישראלית בנדון.
יש כאן ניסיון, ברור וגלוי, לפגוע בפעילותו של כלי תקשורת. משהו שלכל הפחות מצריך דיון עמוק וציבורי בנושא. דיון שכלל לא מתקיים. שוו בנפשכם, לצורך ההשוואה, שהיה מדובר בניסיון לסגור תיאטרון ערבי המעלה הצגה אנטי־ציונית. הרי הדי הביקורת היו נשמעים תחת כל אתר רענן.
ולגופה של העתירה, שנדחתה בינתיים. הטענה היא ש"שידורי ערוץ 14 מכילים תוכני תעמולה מובהקים, וזאת לצד פעילות אינטנסיבית של מגישי הערוץ המזוהים איתו ומהווים את ה'פנים' שלו". אין בכלל ויכוח על כך שערוץ 14 הוא ערוץ ימני, הוא כזה במוצהר וזו בעצם תכליתו. ואין גם ויכוח שמרבית הימין הישראלי תומך כרגע בבנימין נתניהו ומתנגד לממשלתו של יאיר לפיד. ולכן העובדה שמרבית הדעות המושמעות בערוץ 14 הן בכיוון הזה היא לגיטימית לחלוטין.
המבחן האמיתי צריך להיות בנוגע למערכת החדשות של הערוץ. האם היא משדרת פייק ניוז או מנסה להטות את העובדות באופן מגמתי ופסול. כי כמו בכל גוף תקשורת, צריכה להיות הפרדה בין חדשות ודעות. העתירה של יש עתיד לא נוגעת למערכת החדשות אלא מביאה שורה ארוכה של ציוצים והתבטאויות של מגישי הערוץ ש"מוכיחה" את עמדותיהם הפוליטיות המובהקות. כאילו שאלה לא ידועות מראש.
אבל העניין פה עמוק בהרבה. והוא טמון בהבחנה שמנסים לערוך בין תקשורת “רגילה" ו"לגיטימית" לבין כזו המזדהה באופן מפורש עם הימין. אם זה עיתון “ישראל היום" בעבר או ערוץ 14. הטענה היא שהתקשורת ה"רגילה" שומרת על “אובייקטיביות" וריבוי דעות ופועלת ללא משוא פנים, בעוד התקשורת הימנית היא למעשה מכשיר תעמולה המופעל בידי נתניהו. לגבי החלק הראשון של המשוואה, קצרה היריעה בטור הזה מכדי להראות עד כמה הוא מופרך.
כלי התקשורת המסורתיים בישראל פועלים בעיקר משיקולים כלכליים, שהם לא פעם חזקים ודורסניים יותר מכל נטייה פוליטית, וגם על פי אידיאולוגיה סדורה. רק שבניגוד לעיתון “הארץ", שמחזיק בקו שמאלי מוצהר (ולכן לא פלא שהמו"ל שלו, עמוס שוקן, היה מהבודדים שהתבטאו בגנות העתירה של יש עתיד), יתר כלי התקשורת מסתתרים מאחורי מעטפת “כל ישראלית", שמתחתיה יש נטייה ברורה לכיוון שמאל־מרכז. נטייה שאומנם הולכת ומצטמצמת לאורך השנים, אבל עדיין רחוקה מלבטא את יחסי הכוחות האמיתיים בארץ בין הגושים הפוליטיים.
קחו למשל את ספינת הדגל החדשותית המכונה “אולפן שישי" של ערוץ 12. יומן חדשותי ארוך, שכמעט כל משתתפיו הרבים מייצגים עמדות של שמאל־מרכז, עד כדי כך שהוא נאלץ להביא בכל פעם סוג של ימני תורן לצורך ה"איזון".
כזה שניצב לבד בפאנל מול חמישה פאנליסטים לפחות שתוקפים אותו. הפרשן הבכיר של המשדר הוא אמנון אברמוביץ', עיתונאי עתיר זכויות וסופר־שנון, שמבטא באופן עקבי עמדות פוליטיות מובהקות, נוקבות ואנטי־ימניות בעליל. ועדיין, גם כשאלה יחסי הכוחות אני שומע אין ספור דרישות - גם מסביבתי הקרובה - להעיף את עמית סגל מהמסך. בואו נשאיר את ערב שישי שלנו נעים ובקונצנזוס. אתם יודעים, שישי ישראלי כזה.
ובמובן הזה, העתירה של יש עתיד משקפת מגמה אנטי־דמוקרטית מסורתית, של מחנה שהתרגל לשלוט באמצעי התקשורת המרכזיים. כל זה לא אומר שערוץ 14 כשלעצמו לא צריך להתבגר, ולאפשר יותר ריבוי דעות. ועדיין, הניסיון להשתיק אותו מקומם.
והאמת היא שהוא יותר ממקומם. הוא גם מטופש. כי הוא מציג את לפיד כמישהו שלא מסוגל להתמודד עם ביקורת. בעתירה עצמה יש עתיד הדגישה את הרייטינג הנמוך של הערוץ. ממה אם כך הפחד? ויותר מזה, למה להפוך אותו לקדוש מעונה, ובכך להגדיל את כוחו?
על הסכין
1. "הקיסרית", מיני־סדרה חדשה של נטפליקס, העוסקת בצעירה מרדנית ההופכת לאשתו של קיסר אוסטריה פרנץ יוזף, היא תענוג גדול. שילוב של סדרה היסטורית מרתקת, תככי בית מלכות מענגים ואפילו אמירות חברתיות חשובות. והכל מצולם ומשוחק נפלא. את הצעירה אליזבת מגלמת דוורים לינגנאו, שהיא פשוט עוצרת נשימה.
2. אפרופו אוסטריה, לאורך החג טיילתי באזור הדולומיטים שאומנם שייך לאיטליה אבל היה בעבר חלק מהאימפריה האוסטרו־הונגרית, מה שעדיין ניכר בשפה ובאוכל. ההיסטוריה הלא רחוקה של האזור כוללת “איטליזציה" שלו, שכללה יישוב של המוני אדם מסיציליה ופגיעה ממושכת בזכויות דוברי הגרמנית. מתברר שכיבוש ואנטי־דמוקרטיה מתרחשים גם בנופים אלפיניים.
3. ועדיין באיטליה, לצד טיול מופלא אני שמח (וקצת מתבייש בשמחתי) לבשר שגם במרכז אירופה יש שביתות רכבות שגורמות לבלגן היסטרי, יחס בעייתי של נותני שירות, מכונות תשלום שבולעות כסף ללא עודף ואין עם מי לדבר, נהגים עצבניים וחסרי סבלנות ועוד רעות חולות שהופכות את הייאוש שלנו ליותר נוח.