חצי שעה. מדודה. חצי שעה האישה דיברה על עצמה. מדי כמה דקות השתהתה לסינקופה, לקחה נשימה והופ, הסתערה על המשפט הבא. כל משפט נפתח ב"אני", המשיך ב"אני" והסתיים ב"אני", כאילו היא חוששת להיבלע בתוך אין ספור ה"אנים" הנוספים שמספרים סביבה על עצמם ללא הפסק. 

מילא כשהדבר מגיע מילדות ומילדים. זה הרי דור דוקומנטריסטי, שמדווח כמעט על כל פעולה שלו. בשביל שלא להיעלם בתוך ההמון, הוא מסמן את עצמו באמצעים חיצוניים ועמל על הרחבת שטח הפנים שלו: עוד שתלים, עיבוי של עוד איבר, עוד קעקועים, עוד הכרזה, ועוד ועוד, במציאות שבה כל שאינו מוסיף, נדמה שנגרע מן העולם. אבל מה לה ולזה? היא הרי אישה בוגרת, עם שובל עשייה נאה מאחוריה ועל פי מה שהיא מספרת, גם לפניה. 

ואם הכל נכון והיא חיה כאלה חיים מלאים, למה היא צריכה לספר כל כך הרבה ובפירוט מייגע? מדוע היא צריכה תיקוף למעשיה? יש משהו כמעט בלתי נסבל בצורך לגרוף אהדה ומילות הערצה, ולא באמת משנה האם הדבר נעשה באמצעות סיפורים קורעי לב או סיפורי הצלחה וכיבוש עולמות. הכל פומבי. אין רגעים פרטיים, וכל הרגעים שווי ערך זה לזה. 

ככל שהחיים מונצחים, כך ערכם מתבלה ונשחק: הנצחה בזמן אמת של ידו של הבן החי אוחזת בידה של האם המתה, רגע קצר בלבד אחרי שנשמה את נשימתה האחרונה והעלאתה לרשת החברתית. העלאה של תמונת האולטרסאונד הראשונה, השווצה בעור החרוך שמסביב לקעקוע החדש, הכרזה פומבית על הריון שלא צלח, צילום עצמי בצירוף כמה מילים סתומות למדי שגוררות אחריהן תגובות כמו “נהדרת שאת", “מדהימה", “קסומה" ומחמאות מבית היוצר של הטריגונומטריה של ההמון: “מדייקת ומדויקת". “תופעה נלוזה", אומרת חברתי ע'. “מה פשר ההפלגה הזו בתשבחות על שטויות כאלה?".

הייתי רוצה לכתוב שפעם זה לא היה כך. אבל זה הרי קשקוש. בני אדם תמיד רצו לספר על עצמם. כבר לפני יותר מ־1,600 שנה אוגוסטינוס ישב וכתב אוטוביוגרפיה. במקום לספר “קמתי, התלבשתי, התרחצתי, הוסמכתי לקדוש", בחר להעמיד במרכז גם את אלוהיו וגם את עצמו. 

צ'ארלס דרווין, זאב ז'בוטינסקי, ליאון טרוצקי, סימון וייל, משה דיין (שהיה כותב אוטוביוגרפיות סדרתי), דוד בן־גוריון, גולדה מאיר, הרב שלמה גורן, נלסון מנדלה, פיליפ רות, רות וסטהיימר שתבדל"א ועוד רבים - פרסמו את שכתבו על עצמם בגוף ראשון.

 גברים תמיד ידעו לספר על עצמם. אולי זו הסיבה למיעוט האוטוביוגרפיות והביוגרפיות העוסקות בחייהן של נשים, בכל השפות, כפי שטוענת אחת הגיבורות באחד מספרי ג'יין אוסטין: שיעורי היסטוריה הם לרוב מייגעים ומאוסים כיוון שהם רצופי סיפורים על קרבות אפיפיורים ומלחמות מלכים, וכמעט שאין מידע על חייהן של נשים. 

על פי נתוני הספרייה הלאומית, למעלה מ־24,500 ספרי ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות פורסמו בישראל מאז קום המדינה ועד היום. על ניצולי שואה, חללי צה"ל וקורבנות פעולות טרור, אומנים ומוזיקאים, סופרים ומשוררים, וכמובן מנהיגים, פוליטיקאים וקצינים בכירים. כך היה עד כה. עם כל כך הרבה במות לתיעוד עצמי, למה בכלל להוציא עוד אוטוביוגרפיות? 

המחשבה הזו מעסיקה אותי מאוד ונדמה לי שהתשובה טמונה בשילוב של שתי טענות. האחת, כמו שאומר הפתגם ביידיש, “שטייט געשריבן" - “הרי זה כתוב". אם זה כתוב, משמע זו אמת. ברשתות החברתיות ברור למדי שלא הכל אמת. בוטים עדיין לא הגיעו למדפי הספרים. הטענה השנייה נשענת על הדברים של מרטין לותר, איש המאה ה־14, שהוקיע תופעה מעניינת: בתקופה שבה חי, הוא ידע שבודדים בלבד קראו את כתבי הקודש ונטלו לעצמם את החירות להפוך לפרשנים של אלוהים. בכך, למעשה, הם הפכו לבעלי הזכויות על עיצוב פני המציאות. פשוט לא היה מי שיתווכח איתם או יערער על דבריהם. 

מאות שנים אחר כך, בן־גוריון טען שבבית המשפט צריך להגיד את האמת, ולהשמיט את הצירוף “כל האמת". יש בזה משהו: אף אחד לא יודע את כל האמת ומה שאינו מסופר - אינו חוטא לאמת. על המחויבות לאמת בספרי האוטוביוגרפיה אמר לי פעם פרופ' מיכאל בר־זוהר, הביוגרף של בן־גוריון ושמעון פרס, שאין הרבה ויכוחים על העובדות, יש הרבה ויכוחים על האינטרפרטציה. הכי טוב לכתוב על עצמך, ולא פחות מכך: אוטוביוגרפיה היא דרך טובה לספר את האמת על אנשים אחרים. הרי זה כתוב.