1
באחד מימי שישי בצהריים ישבנו כהרגלנו אנשי חבורת “קפה תמר" בבית הקפה שברחוב שינקין בתל אביב והטרפנו את בעלת הקפה, הקיסרית שרה שטרן, עם הרבה אהבה. בין היתר עשינו מיצגי רחוב ספונטניים, שבאחד מהם הכריז השחקן אשר צרפתי שהוא מבקש שיקברו אותו בחבית בירה. הנוכחים הרימו כוסית לכבוד הרעיון המקורי, ואני הוספתי אמירה משלי, שאני אבקש שישרפו את גופתי. את מחצית האפר יפזרו בים ואת החצי השני ישימו בבקבוק ג'וני ווקר שחור ויציבו אותו על הבר במסעדה־פאב “ברבוניה" שברחוב בן יהודה בתל אביב.
היו לעוד כמה אנשים רעיונות לגבי מה הם רוצים שיעשו בגוויותיהם. אני מעדיף לא לכתוב אותם, כי יאמרו שזו חבורת אנשים מטורפים. חבורת אנשי "תמר" הייתה ברובה אנשים יוצרים: דודו בוסי הסופר; ערן סבאג כותב ואיש מוזיקה עם תוכנית נפלאה בגללי צה"ל; שלומית כרמלי, במאית, עורכת וצלמת דוקומנטרית; אריה וייס התפאורן, והרשימה ארוכה, כשלחלק לא קטן ממנה כבר הוסיפו במהלך השנים את התואר ז"ל.
אשר צרפתי הובא לקבורות ביום ראשון. הבמאי־שחקן, שהיה ללא ספק איש תיאטרון וקולנוע מוכשר מאין כמוהו, היה בסוף דרכו בעולמות אחרים, ללא מחשבות יצירתיות וטקסטים מורכבים.
2
איני יודע מה עבר במוחו של צרפתי בתקופת חייו האחרונה. לעומת זאת, אני יודע שבמוח שלי מתחוללת סערה גדולה שמדירה שינה מעיניי וגורמת לי לסיוטים מפחידים. הקנאביס הרפואי והאלכוהול הלא רפואי לא פותרים לי את הבעיה. סיוטי לילה זה דבר נורא, בעיקר במקרים שבהם אתה זוכר חלק מהסיוט. אתה אחוז בהלה, כי יש בסיוטים סוג של נבואה עתידית שמציגה לך מבעד לערפל תמונת מצב קטסטרופלית של חורבן, אימה, הרס, שבר. סוג של טוטאל לוס חברתי, כלכלי, תרבותי, ביטחוני. כאוס.
ממש אוטוטו בחירות. בכל פעם לקראת הבחירות - ועברתי הרבה מערכות בחירות בחיי - יש לי לבטים למי להצביע. הרבה פעמים החלטתי לא ללכת להצביע, אבל אז הבנתי שזו בריחה. בחירה קלה והתחמקות מחובה אזרחית חשובה.
הפעם היחידה שבה לא היה לי ספק למי אצביע הייתה לפני כ־50 שנה, כשהצבעתי עבור מפלגת הפנתרים השחורים, דמוקרטים ישראלים, שנשאה את האות ז'. בראשות המפלגה עמדו חלק מראשי הפנתרים וראש מערכת "העולם הזה" לשעבר שלום כהן. מי שחשבו שבני עדות המזרח הדפוקים והמקופחים יצביעו בהמוניהם, טעו. אני נהניתי מהגימיק של האות ז', ולו רק בגלל העובדה שיכולתי לומר בזמן ההצבעה שהכנסתי ז' לכנסת.
3
לקראת הבחירות אני מתחבר לשיר חדש שיצא בתקופה האחרונה ולא זוכה להפוך ללהיט במצעדי הפזמונים, כי הוא שיר חברתי נוקב ולא שיר עם עיסת מילים דביקה, שמתאימה לחתונות ובר מצוות. שם השיר “דוגרי", שירם של דרור פז וישי סוויסה.
יש 120 חברי כנסת, כל אחד מהם הוא אפס
כל אחד מהם שקר, לא סופרים אותנו ממטר
שיכורים מכוח חיים על הקצפת
בזמן שיש לנו בקושי כסף לאשל אם ת'לא בן של
אם ת'לא משחק את המשחק, תמיד תישאר עם המינוס בבנק
גם אם תחפש לצאת למאבק, תגלה מהר שהכל כבר נשחק
מלמדים אותנו על שמאל וימין, לכל אחד יש פתרון של קסמים
הורסים ת'חיים לכל מי שמעז רק את הראש להרים (את הראש להרים)
הם עובדים קשה
בשביל לשמור אותנו אדישים, בשביל לשמור אותנו מפוחדים, בשביל לשמור אותנו מפולגים
ואנחנו לידיים שלהם משחקים
כשאנחנו רבים, כשאנחנו חושבים רק בשמאל וימין
נמאס לנו כבר מזמן להפנים
אז דוגרי לכם אני לא מאמין
לא מעניין אותי אם קוראים לך ביבי או אחמד טיבי
אנחנו סובלים בגלל שאתה פסיבי, העם הזה כבר מזמן לא נאיבי
שומר את הכספים במלדיביים בזמן שאנחנו שוברים את הגב
כל החיוכים שלך פיקטיביים, אז אל תבוא תספר לי עכשיו (תעשה לי טובה)
שאתה דואג לי כי אין שום דבר מוחשי (לא) אין שום דבר מעשי שעשית לטובתי
אז ראש ממשלה או נשיא, לא מעניינת אותי גם ההיא
שמחפשת לעשות כותרות אז היא מעלה את השד העדתי
בוא נהפוך שולחנות במקום לחפש בנרות פתרונות
אני מזניק, נותן את האות, כולם אחריי כמו חלום בלהות
זה שאנחנו חיים ביומיום בוא נעמיד את כולם במקום
זה הוא הזמן, זהו היום
את שלנו ניקח את השאר נשלח לגרדום
4
אני מודה שאין לי סימפטיה לחגים ולכל הכרוך בהם. אני לא מתלהב מימי הבטלה הרבים, לא סובל תקיעות שופר, לא מבין למה אני צריך לצום. אין לי תחושת גאווה ממצעדי דגלים למיניהם ומתפילות המוניות, מלוות בתחינות עם עיניים נשואות השמיימה, כאילו אכפת למישהו שם למעלה מזעקות הבכי והנהי.
אחד הדברים הבודדים שאני אוהב בחגים זה להיזכר בארוחות החג שאמי הייתה מבשלת למשפחתנו המאוד מצומצמת. למדתי לאהוב עם השנים גפילטע פיש, רגל קרושה, כבד קצוץ ואפילו סלק, שממש תיעבתי בילדותי. לאורך השנים, בימי החגים אהבתי ללכת למסעדת "בתיה" ברחוב ארלוזורוב פינת דיזנגוף בתל אביב. מאחר שלבתיה הייתה סימפטיה אליי, היא הייתה מפנקת אותי במאכליה. שם גם הייתי פוגש את הצייר קטן הקומה, מוישלה ברנשטיין, שציורי העיירה היהודית שלו פיארו את תפריט המסעדה וקירותיה.
ממש בתחילת החגים (מי זוכר מתי החלו ומתי הם הסתיימו) הלכנו שלושה חברים עם תשוקה עזה למאכלים מסורתיים, לאחת המסעדות הידועות בגפילטע, בכבד הקצוץ ובשאר מעדני החג. אינני מבקר מסעדות, אבל הארוחה שאכלנו שם הייתה מכה נוראית, שהוציאה לי את החשק לאכול את האוכל היהודי המסורתי לעתיד לבוא.
אחרי שאמי נפטרה, אחת השכנות באזור מגוריי שקראה כאן במדור שאני מתגעגע לאוכל שאמי הכינה לחגים, הפתיעה אותי כשהביאה לי את מבחר המטעמים שהזכרתי במדור. קראו לה חנה, והיא הייתה מדור המייסדים. פניה חרושות קמטים ועיניה קורנות חוכמה וטוב לב.
קראתי לה "חנה תשבצים", כי יום אחד ראיתי אותה מהלכת ברחוב ויצמן עם עגלת הקניות והבחנתי שהיא מלאה מכתבים מבוילים. שאלתי אותה אם החלה לעבוד בדואר, היא צחקה ואמרה לי שהיא פותרת את כל התשבצים בעיתונים ביום שישי ושולחת אותם למערכות העיתונים. “מאחר שאנשים כבר לא שולחים פתרונות, על כל מעטפה שאני שולחת אני מקבלת פרס ספר, ובכך אני מעשירה את הספרייה שלי ונהנית להיות אלופת פותרי התשבצים".
במשך כמה שנים חנה הביאה לי לקראת החגים כבד קצוץ, רגל קרושה עם הרבה שום וגפילטע עם חזרת חריפה מעשה ידיה. היא גרמה לי הרבה אושר, דבר נדיר בחיי המחורבנים. יום אחד ניגש אליי אדם שאינני מכיר, הציג את עצמו ואמר לי ש"האמא החורגת שלך נפטרה". הבטתי עליו מופתע. “אין לי אמא חורגת". האיש חייך בעצב, “חנה תשבצים, אחי".
