לא אזכיר את שמה, כי אם תחפשו אותה לא תמצאו. שכונת ילדותי, לפני שעברה פינוי־בינוי, הייתה “שכונה הולנדית", כך כינו אותה. כשהם סגרו את המרפסות הקטנות שכונו “מרפסות רכילות", שבהן השכנות היו יושבות ובודקות מי יוצא, מי נכנס ובאיזו שעה, הם הרסו את האופי השכונתי. מרפסות הרכילות הפכו עד מהרה למרפסות סגורות. חלקם חיברו אותן לסלון, וחלקם בחרו להפוך אותן למונח הכל־ישראלי המכונה “חצי חדר".
אני לא יודעת מה עלה בגורל הבית שגדלתי בו.
ראיתי אותו פעמים ספורות מבחוץ, אחרי שהפכו את מרפסת הרכילות שלנו למרפסת סגורה עם תריסים סגורים שלא נפתחו, לפחות בכל הפעמים שעברתי שם. אני לא יודעת אם אנשים אוהבים לשבת בחושך או שהם פשוט חרדים לפרטיותם. אבל זה מהלך מעניין שקרה בעשורים האחרונים. בזמן שהפרטיות שלנו בחיים האמיתיים מצטמצמת, ואנחנו בקושי מכירים את השכנים שלנו, דווקא הרשתות החברתיות חושפות צד אחר של נבכי הנפש שלנו בפני המוני זרים.
כשחשבתי על שכונת ילדותי, לא ידעתי מה עלה בגורל השלט עם החותמת “מחלקת פיקוח", שהיה תלוי ליד חדר האשפה שהיה ממוקם מתחת לחלון חדרי. השלט, פרי יוזמה של ועד הבית, אסר על אנשים לזרוק זבל, זאת אחרי שנקעה נפשם של חברי הוועד לחנך את האנשים לזרוק את האשפה בפח ולא לידו.
“העבריין ייענש", נכתב בכתב יד על חתיכת מתכת שנתלתה על הפח, עם החותמת “מחלקת פיקוח" של העירייה, ללא לוגו אבל עם הרבה כוונה. זו מחלקה שעד היום אני תוהה אם בכלל הייתה קיימת, ואין לי אלא להעריץ את התמימות של אלה שעבורם השלט המאולתר שימש כמו דחליל בגינת ירק והבריח את כל העבריינים.
ועד בית, כפי שמשתקף בסרטים ובסדרות, הוא על פניו אסון גדול, הן למי שמכהן בתפקיד והן לדיירים שנופלים על ועד בית מעיק במיוחד. במהלך השנים רצה הגורל וגם ההורים שלי לצערם היו בוועד, רק כי לא הייתה להם ברירה ואיש לא רצה לקחת על עצמו את המשימה בעורף האויב. לדפוק בדלת בשעות הערב אצל השכנים ולגבות כספים, להיתקל בסרבנים, באנשים גסי רוח, במי שלא מבינים שהחיים בבניין משותף הם לפעמים לא פיקניק.
בשנים האחרונות נעשה מהלך דומה לסגירת המרפסות. את מקומה של הגברת מוועד הבית, זו שהייתה יורדת לדירתי בעשר בלילה בחלוק ובנעלי בית כדי להתלונן שמדבקת השם ששמתי על תיבת הדואר שלי אינה תואמת בפונט את המדבקות של שאר הדיירים - תפסה חברת ניהול.
אם היא מתפקדת היטב, חברת ניהול היא החיים עצמם. היא האל החדש שצריך לסגוד לו. השופט העליון שיכול לנזוף בדייר שמשליך זבל מחוץ לפח, לא קושר את הקרטונים שלו, או מאחר בתשלום בהודעת וואטסאפ לקונית מעוטרת בכמה אייקונים פאסיב אגרסיב. חברות הניהול הן הסנהדרין, המועצה העליונה של חכמי הבניין, והן הבסיס לשלום בית משותף.
אבל יש רק בעיה אחת - הן צריכות להיבחר על פי רוב קולות של נציגי הבניין. הבורד, מועצת המנהלים החשאית של אלה שהיו יכולים לפני שני עשורים להיות בוועד, אבל לא רוצים להתלכלך בשליחות הציבורית.
כמה ימים לפני ראש השנה שמעתי רחש מאחורי הדלת. עוד משהו שחלף מהעולם משנות ה־80 - דפיקות על הדלת ככה סתם. תמו הימים של מוכרי הביצים מהמשק, של אנשים שמציעים לך “פס רחב" או מבקשים תרומות בנקישות על דלת באמצע החיים. פתחתי וראיתי שמונחת על הידית שקית ממותגת עם ברכת שנה טובה ודבש. שי קטן מחברת הניהול.
אני מודה שהמחווה חיממה לי את הלב. אני נציגת דור “מחלקת הפיקוח", מריבות בין שכנים בבתים משותפים בעידן המרפסות הפתוחות, וגברת עם חלוק שלא אהבה את הפונט שבחרתי למדבקת שם על תיבת הדואר.
אני תוהה איך עידן השיווק הישיר, היחס החם ללקוח, חוויית השירות והצורך שלנו לספק “חוויה הוליסטית" בכל תחום בחיים הגיע גם לתחום כל כך אלמנטרי כמו ועד בית.
היום כבר לא מחפשים קניות אלא חוויית קנייה; לא דירה אלא חוויית מגורים; לא נופש אלא חוויה שלא תישכח לעולם. לא סתם אוכל טעים, אלא חוויה קולינרית מעשירת חך. פעם צחקו על ספּרים שקראו לעצמם מעצבי שיער, אבל תכלס, זה בדיוק מה שקרה לוועד הבית, שהפך לחברת ניהול (ושלנו נהדרת, באמת).
אבל בסופו של דבר, בעולם שבו סף הריגוש כל כך גבוה והלקוח תמיד, אבל תמיד צודק, כולם עדיין מתעסקים בבעיה אחת שלא נמצא לה פתרון זה עשורים - קוראים לזה חדרי אשפה או בקיצור, החיים עם הזבל.