התקופה שלפני הבחירות תמיד קשה. חווינו זאת רבות בשנים האחרונות. תקופה של אלימות מילולית, השמצות הדדיות ותחרות בין פוליטיקאים מי יגדיל להשמיץ ולטנף ובכך אולי יזכה לעוד שורה של קרדיט מפוקפק בעיתונות.
אין לי ספק שרוב חברי הכנסת היהודים אוהבים את המדינה. הם פטריוטים ואכפתיים. איני חושב שאנשי מפלגה אחת אוהבים את המדינה פחות מאנשי מפלגה אחרת, אבל כדרכו של אדם הם מיטיבים לראות את הגיבנת של חברם ולא את שלהם. אין לי בעיה עם ההתנסחויות שלהם - עד שזה מגיע לצה"ל. כשפוליטיקאי ישראלי מגדיר את חיילי צה"ל פושעי מלחמה, זו כבר לתחושתי חצייה של קו אדום.
הזדעזעתי לקרוא את אמירתו האיומה של ח"כ עופר כסיף, שהתייחס למותם של פלסטינים כאל הוצאה להורג. בכנס השקת קמפיין של חד"ש־תע"ל שהתקיים החודש הוא אמר: “בשבוע האחרון נרצחו 12 פלסטינים בשטחים הכבושים כולל ילדים קטנים שהוצאו להורג - שפיכת דם נוראית". האם כסיף, יהודי־מחמד של חד"ש־תע"ל, באמת חושב שחיילי צה"ל רוצחים ילדים קטנים? עד היכן מגיעה חוצפתו? האם בזמן שירותו בצה"ל כך חינכו אותו מפקדיו? בושה וחרפה. אין לי ספק שהנזק שהוא עשה למפלגתו גדול מהתועלת, אבל מתאים לרוח הדברים של מפלגתו, שבעקבות פעילות צה"ל בשטחים מכנה את ראש הממשלה “רוצח הרוקד על הדם".
קרוב לוודאי כי חד"ש־תע"ל חוששת מזליגת הקולות ממנה למפלגות ערביות אחרות. לדעתי אין מקום במדינה יהודית דמוקרטית לאנשים שזהו הקמפיין שלהם וזה פרצופם האמיתי. יש פה הסתה לגזענות ותמיכה במאבק של הפלסטינים. אני חושב שכל המפלגות הערביות צריכות להחליט אם הן נבחרו כדי לתמוך מעשית באויבי המדינה, או כדי לקדם את האינטרסים והצרכים של האוכלוסייה הערבית הישראלית.
בשום מדינה בעולם המערבי המגדירה עצמה כדמוקרטית לא היו מאפשרים לאנשים או למפלגות השוללות את קיומה של המדינה, לכהן כחברים ברשות המחוקקת שלה ולקבל משכורת ממנה. על אחת כמה וכמה במדינה שלנו, כשיש יסוד סביר להניח כי האינטרס שלהם הוא יותר עזרה לפלסטינים מאשר לחברה הערבית־ישראלית בארצנו.