מיהו קהל היעד של המאמר הנדיר שפרסם נתניהו במעוז אליטת מתנגדיו, “הארץ” (14.10)? לא מעריציו המסוּנוורים ב”פריפריה” וב”ישראל השנייה” שאינם מקוראי העיתון - ולא כבשיו, שקוראים תדיר בעיתון זה על התבטלותם ואפסותם לנוכח הרועֶה שלהם. כנראה שהוא מנסה לשכנע מכלוב הזכוכית שלו את קוראי “הארץ” מהשמאל־מרכז, שמתלבטים בינו ללפיד או לגנץ, אם יש כאלה.
הוא מתחבל להראות להם שמאחורי כל המאבקים המסיתים שהוא ושלוּחיו מנהלים נגד הדמוקרטיה ומוסדות החוק, נגד מתעביו בשמאל, במרכז ובימין, וכעת גם מול ראשי מערכות הביטחון והצבא, עומדת אידיאולוגיה מוצקה. את ההשראה לאידיאולוגיה קיבל נתניהו מאביו המנוח, ההיסטוריון שהתמחה ביהדות ספרד בתקופת האינקוויזיציה, האנוסים והגירוש, שחזה לדברי בנו “כנבואה מדהימה” כבר ב־1933 את השואה.
“לנוכח השואה שהעם היהודי ניצב לפניה, תפקידנו להזכיר שוב ושוב לעולם כולו את מה שגרמניה מנחילה לבניה”, מצטט הבן את אביו, מבלי לציין את מקור הציטוט ותאריכו. נראה כי נתניהו האב “הושפע עמוקות” ממאמרו של ז’בוטינסקי מ־1923, “על קיר הברזל”, שטיעונו המרכזי הוא שהערבים לעולם לא יסכימו לישות ציונית עצמאית בתוכם, אלא אם יוקם קיר ברזל של עוצמה יהודית, עד שיבינו שאי אפשר להשמידה.
כעת טוען נתניהו שפיתח גישה זאת, שהנחיל לו אביו, לאידיאולוגיה (ש”נהפכה לי למצפן שמדריך אותי בחיי הציבוריים” ושהיא “רלוונטית כיום יותר מתמיד”), בשם “משולש הברזל של השלום: שילוב של עוצמה צבאית, כלכלית ומדינית”. ואיפה, אדוני המסית, המאיים והמשסע, גם הצלע ההכרחית של אחדות לאומית ליציבות שלטונית? והיכן צלע התוכנית האסטרטגית־מדינית־חברתית? ומה בכלל היעד הסופי בתוכניתך ומתי?
נתניהו כותב: “החזון שלי להשגת שלום שונה מזה של האליטות בישראל ובמערב: הן מאמינות ששלום מביא עוצמה. אני מאמין שעוצמה מביאה שלום” . השלום של נתניהו הוא “שלום”. הגדרה אלטרנטיבית לשונית פייקית למשהו שלא יושג לעולם, מבחינתו (לא כולל מדינות המפרץ, שמעולם לא לחמו בישראל ולא הרגו אף ישראלי והאינטרס שלהן כלכלי, עם לחצים ופיתויים אמריקאיים). ברזל יצוק או משולש פלסטיק?
הדְבִִִקוּת במאמר בן 100 שנה - לפני מלחמת העולם השנייה, השואה, השמדת ששת המיליונים, פצצת הגרעין; לפני העליות לארץ, ההתיישבות, הקמת המדינה, מלחמותיה, ביסוסה הכלכלי והחברתי שלא הושלם - היא סלקטיבית ותלוית אגו (אחרי 30 פעמים הפסקתי לספור את ה”אני” במאמר). נתניהו מהלל את הישגיו, מתעלם מכישלונותיו ומתעלם מכך שאפילו ז’בוטינסקי שלל השגת שלום עם מדינות ערביות מעל ראשם של הפלסטינים.
האב המייסד של הימין הישראלי הבטיח שוויון מלא לכל אזרחי המדינה או הישות הציונית – ולא שיער שישראל, אותה ישות, תכבוש ותשלוט במשך 55 שנים בעם אחר ובאדמותיו במחיר טרור דמים, תיישב אותן במתנחליה, בכוח העובדה ההיסטורית־מדעית־אמונית שאלוהים הבטיח את הארץ לאברהם ולזרעו (יצחק – וגם ישמעאל, אגב).
ומה היה ז’אבו אומר אילו ידע שמדינת היהודים דוהרת להפוך למדינת כל אזרחיה האפרטהיידית, עם רוב ערבי (דמוגרפי) ועם קיצונים דתיים־משיחיים, שמאיימים לרסק את התשתית הדמוקרטית ואת מערכות המשפט והחוק, לבטל את תחומי הסמכויות בין חקיקה, ביצוע ושיפוט, ולהחיל עלינו את שלטון ההלכה, בחסות הנתניהו, שמשפטו ותיקיו יבוטלו, אם יגיע בבחירות ל־61?