"הצעה צנועה במטרה למנוע מילדיהם של עניי אירלנד להפוך לנטל על הוריהם או על המדינה, ובמטרה להביאם למצב שבו יביאו תועלת לציבור", זהו שמו המלא של מאמר שפורסם בשנת 1729. על המאמר, ובשמו המקוצר “הצעה צנועה", היה חתום סטטיסטיקאי שהציע פתרון רציני מאוד לילודה, לענישה על ההפלות, לעוני ולרעב תוך שיפור התזונה של האירים. הפתרון היה להשתמש בילדיהם של העניים כמזון.
“אני חושב כי מוסכם על כל הצדדים, שמספר עצום זה של ילדים בזרועות אמם, או הולכים בעקבותיהן, או בעקבות אבותיהם, הוא נטל נוסף על הממלכה במצבה העגום היום; על כן, מי שיוכל למצוא שיטה הוגנת, זולה וקלה להפיכת ילדים אלו לחברים מועילים לאומה ראוי להוקרה רבה כל כך מן הציבור, עד שפסלו יוצב כיד למושיע האומה..." כתב. “אני טוען, במלוא הכנות, שאין לי עניין אישי בפעולה לקידום תוכנית זו, ואין לי שום מניע מלבד שירות טובתה של ארצי, עידוד המסחר, סיפוק צורכי היילודים וסעד לעניים, וסיפוק תענוג מסוים לעשירים" (ותודה ליואב איתמר על התרגום הנהדר).
שמו של הכותב הוא ג'ונתן סוויפט, שהעדיף לחתום בשם בדוי על כל יצירותיו אחרי שדניאל דפו הושלך לכלא ונכבל בסד בפומבי כעונש על מאמר סאטירי שפרסם.
שנים ספורות קודם לכן פרסם סוויפט את הספר “מסעות למדינות עולם מרוחקות, בארבעה כרכים, מאת למואל גוליבר, תחילה רופא, ולאחר מכן רב חובל של כמה אוניות" ובקיצור, “מסעות גוליבר".
זו הייתה סאטירה חריפה וארסית נגד בני זמנו, בני ארצו, בני הארצות השכנות והאנושות המגעילה בכלל. הוא בחר ביצורים אגדיים עם חולשות אנושיות והאיר סדרים. העיבודים השונים והמוכרים לילדים מתבססים על שני חלקיו הראשונים: הביקור בליליפוט - ארץ הגמדים, בּרוֹבּדִינגנג - ארץ הענקים. החלק השלישי, מסע ללַ פּוּטָה, לבַּלְנִיבַּרְבִּי, לגְלַבְּדַבְּדְרִיבּ, ללַגְנֶג וליָפָּן, והחלק הרביעי - מסע אל ארץ ההוֹיְנְהֶנְמִים, עברו תהליך ריכוך וסינון בשביל לשמור על הנפשות הרכות של הקוראות והקוראים הצעירים.
בעולמו של סוויפט, הגמדים נראים לגוליבר יפים להפליא והפגמים הזערוריים שבגופם אינם נראים לעין. הענקים מכוערים ומומיהם מוגדלים. הגמדים הם צרי אופקים, קטנוניים, תככנים וערמומיים. הענקים, לעומתם, הם בעלי מעוף בהתאם לממדי גופם. מה שמתחיל כביקורת רציונלית על חולשותיהם המוסריות של בני האדם, מסתיים בסאטירה פרועה, ארסית ונוקבת על בני האדם כמכלול כושל.
על שולחני מונחת המהדורה החדשה של “מסעות גוליבר" בהוצאת כרמל, בתרגומו המצוין של יותם בנשלום (עורכת: לילך קרסנטי). אחד הקטעים היפים לטעמי בספר הוא זיכרונותיו הנוסטלגיים של גוליבר מארץ ההוֹיְנְהֶנְמִים. “נהניתי מבריאות גוף ומשלוות נפש. לא נתקלתי בבוגדנותו או בהפכפכנותו של ידיד, ולא סבלתי מפגיעתו הגלויה או הסמויה של אויב; לא נאלצתי לשחד, להחניף ולסרסר כדי לזכות בחסדו של איש רם מעלה או של מלחך פנכתו; ולא נזקקתי להגנה מפני מרמה או עריצות. בארץ זו לא היה רופא שיכלה את גופי או עורך דין שיכלה את ממוני, ולא היה בה מלשין שיעקוב אחר מילותיי ופעולותיי או יעליל עליי עלילה תמורת בצע כסף... בלי מסיתים לדבר עבירה באמצעות שידול או דוגמה אישית... בלי נוכלים שעלו מאשפתות בזכות מידותיהם הרעות, או אצילים שירדו אליהן בגלל מידותיהם הטובות...".
ובשל מכסת המילים המוגבלת שלרשותי, לא אוכל לספר בפירוט על “מעשה בגיגית" המופתי, שבו סוויפט מחטיף לממסד הדתי והפולחני על שחיתותו.
כ־300 שנה חלפו. בנטפליקס משודרת סדרה נצפית במיוחד על איזו סטייה של הטבע. אדם שאנס, רצח עשרות נשים ואכל את איבריהן. זו לא סאטירה. אלה החיים שלנו. סדרות פופולריות במיוחד מעלות על נס נוכלים ופסיכופתים שזוכים לעוד ועוד ראיונות ובמות. גם זו לא סאטירה. אלה החיים שלנו. על הקיצוניות הדתית - לצערי, של כל הדתות - אפשר ללמוד כמעט בכל רגע נתון. נכון, גם זה החיים שלנו. אם הייתי הארץ המובטחת, הייתי אומרת: לכו מפה, קישטא.
פעם אפרים קישון אמר לי שהסאטירה היא ראי שאומר: תראו איך אנחנו נראים, כמה שקרנים אנו. הוא הדגים באמצעות “תעלת בלאומילך", שכתב כסאטירה שבודקת אם אפשרי שמטורף אחד יגנוב פטיש אוויר, יקדח בכל רחוב אלנבי עד שהים נכנס לתוכו והוא הופך לוונציה של הים התיכון מבלי שאיש יעצור אותו. “זה הרי דבר בלתי אפשרי. למה אנשים עדיין צוחקים ולא מבטלים את זה בטענה שזה אבסורד? כי גם כשהם רואים אדם שחופר באמצע הרחוב עם פטיש אוויר, אף פעם לא עולה על דעתם לשאול למה הוא עושה את מה שהוא עושה ומי שלח אותו", אמר.
סוויפט שומר על מקום של כבוד כבר 300 שנה, ולא סתם. מאחורי הסאטירה והפרודיה, הוא ביקש להביא את האנושות לשאוף לשינוי. לא להתרגל לעצמה ובוודאי שלא לסגוד לעצמה. לגרום לענקים ולגמדים, עניים ועשירים, אנשי דת וחופשיים לשאול: סליחה, למה אתם עושים את מה שאתם עושים ומי שלח אתכם?