לפני שבוע, במסגרת הכרת הסביבה לקראת הבחירות, הסתובב יאיר שרקי עם מוחמד מג'אדלה בבני ברק כדי להכיר לו ולעם ישראל את החברה החרדית. לגבי גוי להכעיס מסוגי, שדעתו מקוטבת לזו החרדית, זה היה שיטוט שווקים כזה שחציו דאחקות וחציו יחצנות. כמו במגזר הערבי והשמאלני, גם אצל החרדים, המנדטים שלא יגיעו לקלפי יכריעו את הבחירות.
איכשהו, החיבור האנושי והלאומי בין שבטי ישראל לא מרגיש טבעי. ככל שכוחם של החרדים עולה, ועולות תביעותיהם (במסגרת מדינה דמוקרטית כמובן), הדיבורים על עם אחד ומדינה אחת נשמעים אפעס חלולים משהו. השפה משותפת, התכנים הפוכים, אם לא עוינים. בייחוד כאשר החרדיות מתחברת עם החרד"ליות והופכת לחלק מהציונות הדתית־לאומנית שמתחברת עם ש"ס והליכוד למקשה אחת.
ובייחוד מיוחד כאשר צעירי החרדים מתחברים לאיתמר בן גביר. כמשקיף סקרן אני עוקב בסקרנות וחשש אחרי ההקצנה האלימה של האגף הזה ומנסה להבין לאיזה אגן הנחילים האלה יזרמו. התהליך הזה מתחזק את הזהות האמונית שלהם כמי שחיים על חרבם. גם אם הם עצמם לא מחזיקים בה, והם על תקן תומכי לחימה מבחוץ, כלומר בפנים בתי המדרש.
השאלה היא אם ועם מי ניתן לנהל דיאלוג של הם ואנחנו בתוך החברה הישראלית. על פני השטח נראה שהשבר בלתי ניתן לאיחוי. הבעיה היא שמבחינת השבט החילוני הדמוקרטי לא מדובר ב"שבר", אלא בחיסול מדינת ישראל. הדרך היחידה, בהנחה שהגוף היחיד שאינו בר חיבור הוא קנאי הציונות החרד"לית והכהניסטים, היא לנסות לזהות סוג של קשרים או גשרים שיוכלו לחבר נניח את החרדים עם הממלכתיים של גנץ. ואז בא יצחק גולדקנופף, שעסקת החבילה שלו כוללת רק לא ליבה. או למשל קשרים שיוכלו לחבר את ש"ס עם יש עתיד, ואז מגיע עבריין מורשע כמו אריה דרעי שבתקופתו לכאורה מתחסלים החיבורים בין החברה הנורמטיבית וש"ס.
אותם שניים, מוחמד מג'אדלה ויאיר שרקי, התקבלו במאור פנים בבני ברק. הבעיה היא שהמצלמה משקרת. סקר המכון הדמוקרטי קבע כי 40% מבין החרדים הם נגד ערבים באשר הם ערבים ול־90% מהחרדים אין אמון בבג"ץ. בן אדם מביט על הדיווחים שמדברים על עשרות נערים, ביניהם חרדים, שביצעו לינץ' בעובד מרכול בשכונת רמת שלמה. או על הלינץ' במחנה יהודה, שם נעצרו צעירים חרדים. כך שכיום אנחנו בשלב שבו שני הצדדים רוצים אולי להיפרד. אם להתראות, אז רק בקלפי.