הוא גורר את הכלבה, או שמא היא אותו, במעלה הרחוב. לפעמים אפילו השורה הזאת מצחיקה אותו: במכורתו, חיפה, היו עליות וירידות - ומעלה הרחוב, לפיכך, היה עניין לעסוק בו. פעם קרא שהעלייה (או אם תרצו, הירידה, עניין של פרספקטיבה) התלולה ביותר בתל אביב היא ברחוב דיזנגוף, בחלק שבין ה"סנטר" לביתן הלנה רובינשטיין הצמוד להיכל התרבות והבימה. “גם כן עלייה", התנשא על העיר שקלטה אותו באהבה (או לפחות בחרמנות), כהתנשא חי"רניק על ג'ובניקים.
עוד מעט יהיו בחירות, הרהר, והוא מה שנקרא “מתלבט". לא מתלבט בין המחנות, שהרי ברור לו מה היה רוצה שיקרה, או ליתר דיוק: מה לא היה רוצה. זה רק שהתברר לו שכולם שקרנים. הכל אישי, הכל מפוזיציה. מבין 120 חברים בכנסת ישראל אין אחד שראוי לעשות בשבילו אפילו את מאת ומעט המטרים שמפרידים בינו לבין “מרכז היום לקשיש", שבו הוא אמור להצביע. לכן ההתלבטות שלו אינה בין חלופות, אלא אם לקיים את מה שמטיפים לו כ"חובה אזרחית". “תמותו כולכם", הוא לוחש לעצמו בזעם, אבל בלי קול. “החובה האזרחית היחידה שלי היא רק לעצמי, כי אתם הרי לא תדאגו לי".
הזעם הקדוש הזה שממלא אותו מספיק כמעט עד לסוף העלייה. עוד מעט ויפנה שמאלה, אבל לא לפני שישתהה מעט במבט על ההיא שצועדת במרץ לחדרי הכושר, במכנסי לייקרה שנמתחים כמעט עד שקיפות שמסגירה קווי מתאר של חוטיני, ובחזיית ספורט. יש לעתים שהן משתהות מעט כדי ללטף (לא אותו כמובן!) והוא מתמלא חיות, אבל אחר כך גם עצב על פער הגילים ההולך ונפער בינו לבינן.
הוא חובט בעצמו קלות: “אפשר לחשוב שכשהיית בגילן, היית מתחיל עם מישהי ברחוב". המשפט הזה אמור איכשהו לנחם אותו, אבל מעורר רק עוד עצב, כי זאת כבר למד: הגעגוע הגדול ביותר אינו לדברים שהיו ואינם, אלא לדברים שכבר לא יקרו לעולם.
ומאלה יש לו המון: נפשו מלאה בגעגועים לדברים שלא יקרו לעולם. וכדי להפחית ממשאם של אלה, הוא נכנס לאחרונה לבולמוס של הספק. הלך רוח שהביא עמו לא מעט רגעים של אושר, אבל גם כמה של שיברון לב, עד שנדמה שכבר אין לו כוח - לא להתמודד עם הדברים הפחות נעימים, כי אם עם הפער שבינם לבין הטובים. הנה כי כן, אפילו חייו האישיים - ולא רק מדינתו - זקוקים למפלגת מרכז שאפשר לתת בה אמון, כזו שתשכיל לחולל שינוי בלי להחריב את הקיים.
הכלבה מצאה קולגה להשתחוות לה. הידעתם שהקידה הכלבית שבה שתי הרגליים הקדמיות נמתחות קדימה, היא הזמנה למשחק? אז הכנענית המעורבת שלו מזמינה, ורעותה, זו שקשה לתת בה אפילו סימנים מרוב עירוב של גזעים, נענית. ועכשיו הן מקפצות ומסתבכות זו ברצועה של האחרת.
גברת נאה יש לכלבה. כבר לא כל כך צעירה, אבל בהחלט יפה ומטופחת יחסית לשעת הבוקר המוקדמת. בכל זאת, משהו בשפת הגוף שלה משדר לו אותות מצוקה: חיוך מהיר מדי ורחב מדי, לחץ שמתעורר באחת כשהכלבה שלה מתקרבת לשפת המדרכה, אף שהרחוב ריק מכלי רכב. ממרומי כמעט 53 שנותיו, כבר למד לזהות ניצנים של טירוף שמבליחים כאותות אזהרה מבעד לחזות שבשנייה הראשונה נראית מצודדת. כמה כאלה כבר פגש בשיטוטיו בעיר? הן כבר הפסיק לספור את מי שלא נמצא להם (אבל בעיקר להן) כיסא, כשהמוזיקה נפסקה לפתע באמצע המסיבה.
“מה אתה מתנשא?", הוא נוזף בעצמו. “אפשר לחשוב שאצלך הכל מושלם". אבל אפילו הוא יודע שלא מדובר בהתנשאות אלא בהשתתפות בצער: מתוך 100, על כל אחד (ובעיקר אחת) שיצליחו להלחין מחדש את מנגינת חייהם, יישארו 99 אחרים ללא כיסא. ובכלל, הוא ממשיך את הקו הזה בראשו - גם אלה שמצאו ייעוד, זוגיות, משפחה, משימת חיים או כל תוחלת אחרת, האם אינם בודדים? והרי בדידות אפשר להרגיש גם כששוכבים מכורבלים במיטה זוגית מאוישת משני עבריה!
ולפתע טיפה על פדחתו ועוד אחת, והוא מאיץ בכלבה להרים את זרבוביתה הלחה מכתם שתן על המדרכה. “לפני שהטפטוף ייהפך למבול, אני חייב למצוא שער לא נעול. כי שוב חזר אליי הבלוז, חייב לצאת, חייב לזוז", הוא מזמר בלי קול את השורה האלמותית של אהוד בנאי והפליטים מתוך “עיר מקלט". הוא כמעט בוכה כשנזכר איך פעם היו הוא וחבריו צועקים: “חייל שבו"ז" במקום: “חייב לזוז".
35 שנים חלפו מאז, שלושה ילדים, שני כלבים ואישה אחת, הוא מונה נוכח הטפטוף המתגבר, ולא יודע אם לברך על הקיים או להצטער על מה שלא היה וגרוע מכך: אולי לא יהיה כבר לעולם. “מצדי שיהיו ביבי ובן גביר", הוא מסנן לעצמו בזעם ומושך את הכלבה לעבר שביל הכניסה לבית. “מצדי שיישרף העולם".