ביום שישי, אחרי מאמץ ניכר, הצליחה כיפוש לשכנע את גיאצ'ו לצאת למחנה של הצופים בהר אשבל. אני הייתי סקפטי בעניין השינה בשטח, אבל במחנה הקודם הוא דווקא סיים סופ"ש עם לינה בשטח. אבל אינטואיטיבית הייתי סקפטי. כיפוש ממש לא.

ההכנות ליציאה לשטח כללו כמובן מסע קניות, ניילון של כל האביזרים בטרולי, בישול ואפייה לצדיק כאילו הוא נוסע לשהייה של שלושה שבועות בשמורת הטבע סרנגטי שבאפריקה וחושש לאכול בשר של עז, וכמובן הכנה פסיכולוגית של האמא לבנה הצדיק: "אתה תיהנה מאוד", "אבא ואני מאוד גאים בך, אנחנו בטוחים שיהיה לך טוב, אם תתגעגע, אז תתקשר", "זה חשוב שתכיר את הארץ.  בכל טיול כזה לומדים המון". הילד אפילו לא הרים את מבטו ממסך הלפטופ והיה שקוע בכל המשחקים שמטמטמים את המוח.

במקביל ניהלה כיפוש שיחות עומק עם המדריכה עדי, הכינה אותה לכל התרחשות שעלולה להיות עם הצדיק. אני יצאתי לשידור כדוריד ועל הדרך היא אמרה לי: "מאמי, בוא ננצל את זה שגיא בטיול ונלך לסרט. המון זמן לא היינו בקולנוע". אמרתי "בסדר", אבל בלב קיוויתי שהיא לא תמצא כרטיסים. תמיד יש לי תקוות שווא. אני הרי מכיר אותה, היא לא מוותרת. לא יהיו בקולנוע אחד, אז יהיו באחר. ובאמת היא מצאה כרטיסים לאיזה סרט רומנטי עם ג'וליה רוברטס וג'ורג' קלוני, שאיני יודע את שמו אבל אני משוכנע שהוא חלטורה בשביל כמה לירות – לשעה יפה לקולנוע, 21:50.

בשנים שעוד הלכנו לקולנוע זה היה ב־17:00 בשבתות, 18:30 גג. יש לי הפרעות קשב, אני לא מסוגל לשבת יותר מ־40 דקות, אני חייב תנועה. אם אני מרפה מההתעניינות שלי במה שקורה במסך, אני נרדם. ויש לי גם חו"ד מקצועית של חבר שלי רמבו שהוא במאי, שצופה בימבה סרטים. הוא לא נכנס לאולם קולנוע אחרי 16:30. כמוני, הוא כבר בגיל השלישי, הגיל שנרדמים בו אם המושב מספיק נוח. אז שאלתי אותו שוב מתוך רצון לשתף אותו באירוע שמתחיל בשעת לילה מאוחרת. "מקווה שתחזיק מעמד עד סוף הגלגל הראשון", הוא השיב לי. "בכל סרט יש בטן בערך באמצע (טיפל'ה אחרי), אז זה המקום לנמנם קצת, אבל להשתדל להתעורר לקראת הסוף. בברכת חלומות פז".

רמבו הוא במאי פרסומות. לפני שנים הוא אמר לי משפט שנצור אצלי במוח: "קוף, הבעיה של במאים היא שהם מתאהבים בסחורה. במאי שאינו יכול לספר סיפור בדקה של סרט, לא יידע לספר אותו גם ב־400 דקות. עם כל הכבוד, אנחנו לא קופולה, ו'צייד הצבאים' היה פעם אחת בהיסטוריה – וגם הוא היה ארוך מדי".

חזרתי מהכדוריד, הילד היה בדרכו לגליל המערבי, כיפוש קיבלה תמונות מהאוטובוס מהמדריכה בכל עשר דקות, הראתה לי וקרנה מאושר: "תראה איך הוא צוחק, נראה לי שטוב לו". אני עניתי שיופי ושמרתי את הסקפטיות לעצמי. האישה הודיעה לי שהיא הולכת לשנו"צ, והשאירה לי את הטלפון שלה למקרה שהמדריכה תתקשר. אני צפיתי בחלק הראשון של הקלטות ניר חפץ, נגעלתי לבד.

הגיעה השעה שמונה בערב, הדיווחים מהחזית היו חיוביים. נסענו לגלילות בידיעה שלי שאני יוצא לקאדר של לפחות שלוש שעות פלוס הלוך חזור, כדי להשיב את הצדיק. אבל לא אמרתי מילה. אכלנו, אבל אני השתדלתי לאכול ממש מעט כדי להיות ערני על ההגה בשעת לילה מאוחרת, ללא שנ"צ.

ב־21:30 הגיע הטלפון מעדי המדריכה. "גיא רוצה שתבואו לקחת אותו". כיפוש עוד ניסתה כל מיני שיטות למנוע את הגזירה, כולל הצעות שוחד מובהקות. אבל הילד לא פראייר, הוא לא יקבל את המובטח מחר, אז הוא יוציא את זה ממנה בהמשך השבוע. אני ניסיתי ניסיון אחד. "גיאצ'ו, תכף אתה נרדם, זה קטן עליך. יש לך מזרן ושק"ש, תתעורר מתי שבא לך, קצת פעילות וזהו אתה חוזר הביתה אחר הצהריים, מה אתה אומר?". ואז הוא הסביר לי את מהות החיים. "אבא, אין פה אינטרנט. אין לי זכות קיום בלי אינטרנט". ספגתי את הנוקאאוט באהבה. רק שאלתי את כיפוש איך היא התירה לו לנסוע לטיול בטבע עם לפטופ, אייפד וסלולרי. "מה זה איך, מאמי", היא תמהה על טיפשותי, "ראית ילד בגילו יוצא מהבית בלי ציוד דיגיטלי?".

יצאנו לדרך, הווייז אמר שזה עניין של 100 דקות להגיע ליעד. האזנתי למוזיקה מהיו־טיוב ואכלתי את הבאסה בסבבה. הכביש היה כמעט ריק. חלף קצת זמן וכיפוש שאלה אם אני כועס. "לא, מאמי, אני לא כועס, אני מאוכזב כשלא מקשיבים לי. הרי צפיתי את ההתרחשות שאנחנו בתוכה עכשיו, אמרתי לך במשך השבוע שזה לא יעבוד, אבל התעקשת. ההתעקשות שלך אינה שוללת את העובדה שגם בטיול הבא הוא ייצא בשמחה גדולה, אבל בשישי בלילה אני אהיה בדרכים להחזיר אותו, כי שוב לא יהיה לו אינטרנט".

היינו כבר בכביש המחבר בין סח'נין לדיר חנא, כאשר המדריכה הודיעה שהצדיק נרדם. נותרו לנו כעשר דקות לטפס בהר אל היעד. כיפוש שאלה אותי מה אני אומר: להמשיך או לחזור הביתה. "תקשיבי, כפרע. אני הייתי כאן שלוש פעמים: ראשונה, אחרונה ואחת יותר מדי. אם את רוצה להשאיר אותו והוא ייתן מקצה של נדנוד אינסופי בבוקר, זה עלייך. את חוזרת לכאן לבד כדי להחזיר את הסחורה למקומה הטבעי".

היא ענתה במהירות. "אין מצב, הוא חוזר הביתה. שיעירו אותו". הגענו למחנה, המתנו עד שהצדיק יקיץ ויגיע למחסום. הוא נכנס למושב מאחור, נשכב ונרדם מיד. יצאנו חזרה, סגרנו את הסיבוב ב־01:30 לפנות בוקר. בבית, אני נרדמתי לפני הילד. בדרך למיטה שמעתי אותו שואל את אמו: "אבא כועס עליי על זה שהיה צריך לבוא להחזיר אותי?". התשובה שלה הייתה צפויה. "מה פתאום, גיא? אבא לא כועס עליך אף פעם. גם אבא כשהיה בן 10 התקשה לישון בחוץ, ואבא שלו היה מחזיר אותו מטיולים".

הילד היה מבסוט חאלס מהתשובה הזו. חייכתי לעצמי. מעולם לא ביקשתי ומעולם לא החזירו אותי. תמיד ידעתי להסתדר, בכל מצוקה ובכל סכנה. כשהייתי בגילו או אף קטן יותר, אמא שלי סיכמה עם המורה נחמה שתרשום לה ביומן במסגרת ההערות איך היה התכשיט שלה. אני כתבתי בשמה של המורה: "רון היה מדהים היום", וחתמתי כמובן. חלפו חודשיים עד שתפסו אותי, אבל מאז שנולדתי אני חי מיום ליום, רק להיום.

ביום שלישי שודר בתוכנית "זמן אמת" בערוץ 11 סרט על תעשיית האימוץ, שהייתה נהוגה בישראל עד לפני שבע שנים. זו הייתה הפקה שסבלה מדלות ועוני על המסך ובכלל, רק טוקינג־הדס, הרבה דמעות, וזהו. צפיתי, התאכזבתי, אבל בערתי מחימה על התגובות של מדינתנו המטונפת, וכמובן על תגובות העמותות. אגרת אימוץ עלתה לפני תשע שנים 22 אלף יורו לאימוץ בין־מדינתי. המדינ'ע על כל מנגנוניה הרקובים לא בדקה מה עושים בכסף הזה. הרי זו עמותה שהיא מלכ"ר, אבל בשביל מה לבדוק, אם אפשר בלי?

בנוסף היו עלויות נוספות כמו רופא מטעם העמותה, יליד רוסיה, שתפקידו לשכנע את ההורים המאמצים הנרגשים שהילד/ה בריא/ה וחזק/ה.
את גיא שלנו אימצנו באמצעות עמותת טף, שאינה קיימת כבר כמה שנים. גם עובדי העמותה מטבע הדברים דוברים רוסית ומשמשים כסוחרי ילדים לכל דבר ועיקר. אתה רוצה בן? יהיה לך בן. אתה רוצה בת? תקבל בת. אתה רוצה אחים ואחיות, תאומים? הכל יש לנו על המדף, רק תבחר.

טף היה מקום רעיל, רקוב ומושחת. לילד המועמד הראשון הזעיקו אותנו לנסוע לאירקוצק שבסיביר בתוך ימים. תשע שעות טיסה ממוסקבה. הגענו, פגשנו סרסורית ילדים שלא דיברה מילה אנגלית, בתה דיברה עשר מילים. הן כל הזמן האיצו בנו להגיע לעירייה לפתוח תיק ולהגיע לבית היתומים. הגענו, הסרסורית דיברה ברוסית עם הצוות הרפואי. איני מבין מילה, אבל אני חזק בלנתח טון דיבור, יש לי גם אינטואיציה גבוהה לנוכלים ונוכלות, כאשר אני פוגש בהם ובהן ואני סאחי.

גם כיפוש הבינה מיד שיש כאן בעיה, לא ידענו מהי. לחצתי על הבת, לחץ מאסיבי. היא נשברה ואמרה שהילד חולה שחפת. חזרה לי בשנייה האנגלית של הביוב, של נהג משאית בניו יורק שבילה יותר מדי שנים בנמלי הים במזרח ארה"ב ועל ההגה. הודעתי לשתיהן שילד חולה שחפת לא יכול לצאת ממדינה ובטח לא להיכנס לישראל. האמא הודיעה שאפשר לסדר את הניירות, ביקשתי שהיא תסדר רק כרטיס טיסה לצאת מהחינדק הזה. היא לא סידרה, אנחנו סידרנו באירופלוט וברחנו מהעיר.

בעמותת טף אמרו: אוי, אוי, אוי, לא ידענו, אנחנו נורא מתנצלים. שלחתי אותם לאלף עזאזל והגענו לארץ. עלינו לירושלים למשרדי העמותה, דיברתי אל המנכ"ל, אישה שהאמת בשבילה היא רק המלצה בלתי מחייבת, כמו שמדברים לזבל אנושי. זה לא הזיז לה, כי היא התרגלה מהורים אחרים שאיבדו ת'ראש. כעבור כמה חודשים הם איתרו בשבילנו את גיאצ'ו בוולגוגראד. ואז נחשפתי לשם ד"ר אנדריי וולוביץ'. נכון ללפני שמונה שנים הוא היה רופא ילדים בנתניה. הוא היה אחד מהרופאים שעבדו בטף.

משלמים לו 8,000 שקל, הוצאות טיסה, מלון ואש"ל בעיר היעד, והוא מבצע את הבדיקות הרפואיות. ניתן היה לשלוח רופא לבד כדי שיבדוק את הילד, יחזור עם התוצאות לארץ ואז נחליט. החלטנו לנסוע איתו. הוא בחור נחמד אנדריי. הוא סיפר לנו (בדיעבד איני מאמין לו למילה) שהוא נולד וגדל בוולגוגראד, ואף החל ללמוד רפואה באוניברסיטה המקומית.

שמחתי, כי תמיד עדיף מאכער מקומי שמכיר את העיר ובתי היתומים שלה. היינו איתו בבדיקה. הוא הסביר לנו שהוא לא יכול לקחת דגימות, אבל יהיה בסדר. הוא ישב איתנו בפגישה עם רופאה מהסגל הרפואי של בית היתומים. התרשמתי שהיא פתחה יומן שהיה מוקדש רק לגיא, ובו כל הבדיקות שנעשו לילד במהלך השנה ששהה במקום. ד"ר וולוביץ' תרגם לנו את כל הדברים.

כיפוש, שהתעמקה בנושא האימוץ הרבה יותר ממני, כי היא באמת סקולרית של כל דבר, ביקשה ממנו לבדוק בכל דרך אפשרית שורה של מחלות - היא הדגישה כמה פעמים את המילה FASD. זה המונח שמפחיד כל הורה באימוץ בין־מדינתי, בעיקר מהרפובליקות הבלטיות במזרח אירופה. מדובר בתסמונת אלכוהול עוברית. האם הביולוגית שותה אלכוהול במהלך ההריון, והעובר גדל בשיליה מלאה באלכוהול. הפגיעה היא מוחית.

רופא ילדים, רוסי במוצאו, מומחה שעובד בעמותת אימוץ, חייב לשלול את המחלה הזו. גם אם לא מצא מאפיינים חיצוניים, רק על פי חשד ברור עליו לדרוש בדיקת MRI של המוח. בדיקה כזו עולה כסף, גם בארץ דורשים בשבילה 2,500 שקל. אבל לזוג שמוציא מאות אלפי שקלים על הליך האימוץ, זו טיפה בים. ד"ר וולוביץ' הבטיח שהילד לא סובל מהתסמונת. להבטיח לא עולה כסף, בעיקר כאשר אתה מאכער ברפואה. באופן אישי לא הייתי נותן לו לאבחן אוגר. קשה לי גם להבין איך משרד הבריאות והר"י לא מקיימים לו שימוע אחרי שהיה אחראי באופן ישיר על ייבוא של עשרות ילדים חולים לישראל, בחתימתו כרופא.

אבל ממי אני מצפה? מהמדינ'ע הרקובה? ממשרד הרווחה הרקוב? מהסתדרות הרופאים שמגינה על חבריה כאילו נגעו באלוהות? אין עם מי לדבר ועל מי לסמוך. במדינ'ע שלנו כל אחד לבד, עם הקשרים שלו. אם אין לו קשרים, אז הוא סובל עד מותו, נקודה.

גיאצ'ו, הצדיק שלי, אחד משלושת ילדיי, אובחן עם FASD לפני כחמש שנים. אין מומחה בארץ שלא היינו אצלו באופן פרטי, פשוט אין, כי היינו אצל כולם. פרופ' גידי קורן, מומחה בעל שם עולמי בתסמונת, שרכש מוניטין עולמי בעשרות שנים בקנדה. פסיכיאטר ילדים, ד"ר דותן הר־זהב, וכמובן פרופ' שי אפרתי מאסף הרופא, אבחנו את גיא בשנייה, בהתבוננות בו לפני שבכלל נכנס לקליניקה שלהם. כיפוש אבחנה אותו על סמך מחקר שביצעה בד"ר גוגל, שנה לפני. היא העבירה לי את המידע לאט־לאט בטפטוף אחת לכמה ימים, כי חששה מהתגובות שלי. שאסע לנתניה ולירושלים, לבקש "הבהרות".

הבן שלי חכם מעל הממוצע, הוא רגיש לזולת, הוא אוהב חיות, אבל הוא סובל נורא, כי הוא יודע שהוא אינו ילד רגיל, שיש לו קשיים בוויסות רגשי, שיש לו התפרצויות זעם שמותירות את הוריו חסרי אונים. כן, הוא מטופל בתרופות. בזה אני מבין קצת, כי הן תרופות שיוצרות התמכרות. הוא כבר סיים סט של 60 טיפולים בתא לחץ.

עלות הטיפול היא 60 אלף שקל, לו ולהורה מלווה (אני) ובדיקות יקרות שונות. יש גם טיפול משלים באסף הרופא. הוא צריך לעבור עוד כ־120 טיפולים, כדי שתמונת המוח שלו תראה אם חל שיפור ברקמות, והוא יהיה ילד תפקודי על מלא. כדי להגיע למצב הזה ניאלץ לרכוש תא לחץ הביתה, כדי שיטופל בבית, עד שיסיים את גיל ההתבגרות בעוד שמונה שנים.

המדינ'ע הרקובה אינה מכירה בהוצאות הטיפול על גיא. קופת חולים מכבי וחברת הביטוח הרפואי (יש לנו כמה פוליסות) לא מוכנות לשמוע. "תא לחץ זה מחקרי, זו לא תרופה", טוענים כל המאכערים שאני משכיב אצלם אלפי שקלים בחודש. כנראה שבקופת החולים שאתה חבר בה ובחברת הביטוח שאתה מבוטח בה, רוצים שתמות מהר, כדי שלא תהיינה הוצאות. אתה כמבוטח מהמר שתחיה. אתה סתום, לא החברה, אתה!

כיום גיא נכה בשיעור 50% ומקבל קצבה בסך 1,527 שקלים מביטוח לאומי, ייתכן שדרגת הנכות תעלה, אני מקווה מאוד שלא. מיותר לציין שעלויות הטיפול בו הן אלפי, הרבה אלפי, שקלים מדי חודש. כיפוש ואני בקבוצות של הורים לילדים עם FASD. הסיפורים שם הם מזעזעים, משפחות מתפרקות, מגיעות לפשיטות רגל כלכליות. יותר מדי אמהות חד־הוריות נאלצות להתמודד לבדן.

גיא יזדקק לאפוטרופוס כל חייו. עכשיו כיפוש ואני עושים את המרב. כאשר אסתלק מכאן, התיק ייפול על האחיות שלו, אנחנו רק צריכים לארגן את ההון הדרוש כדי לאפשר לו לחיות ברווחה בבגרותו. לא יהיה לו חשבון בנק, כי אין לו ערך לכסף. צה"ל לא יגייס אותו, הוא יהיה רשאי להתנדב כמובן. מצפות לנו שנים רבות, כך אני מאחל לכיפוש ולי, של דאגה לילד הזה, שאף שאינו בני הביולוגי, אני קשור אליו בכל נים בגופי וחושב עליו כל היום. בדיוק כפי שאני חושב על בנותיי ונכדיי. הילד הזה ינצח את הסיסטם, כי ההורים שלו לא רואים ממטר אף אחד.

נ.ב.
בחרתי להתעלם מהבחירות לאגם הדרעק. איני מתכוון להצביע, כי איני רואה בדל של שינוי. אותם דיירים של הדרעק מתמודדים כבר פעם חמישית, בואכה שישית. ההונאה, הרמייה, תרבות השקר, ההבטחות וההפרות, הרשע והמעורבות בפשע (חלק הורשע, חלק יורשע) ימשיכו לנהל את חיינו. השינוי הפעם מתבטא בבאבא־בובות פרימיטיביים, שרוצים לנהל את העייסק ובונים על קהל עובדי האלילים שלהם.
אם אין לכם למי להצביע, אל תצביעו.