רבים מקוראי הטור הזה כבר בטוחים שישתתפו בשבוע הבא בבחירות וגם יודעים בדיוק למי יצביעו. אבל כמנהגי בערבי בחירות אני מבקש לכוון את דבריי הבאים אל המתלבטים. אינני מנסה לשכנע מצביעי שמאל. הללו ילכו לדרכם ויעמדו לגורלם לקץ הימים. אולי אפילו קודם. אבל מאחר ששמעתי אנשי ימין השוקלים להצביע אביגדור ליברמן, יאיר לפיד או בני גנץ – אקדיש גם להם בפתח דבריי משפטים אחדים.
כל מי שעדיין רואה בליברמן איש ימין – טועה מאוד. טועה בענק. ואל תעניקו לו שום הנחות. לא שנאת נתניהו העבירה את ליברמן על דעתו. השנאה ותאוות הנקם אומנם מפעפעות ומהוות מניע חשוב במהלכיו הפוליטיים, אבל עמדותיו של ליברמן בשנים האחרונות מעידות על כך שהאופורטוניזם הוא דגלו, הפופוליזם הוא ססמת הקרב שלו, ותאוות הכוח והשררה – הדלק העיקרי שלו.
האיש חף מאידיאולוגיה, או לפחות, מכזו השורדת יותר ממערכת בחירות אחת. הלוחם בלאומנות הערבית, מחריב סכר אסואן, הלוחם לשלילת־אזרחות־באין־נאמנות ועונש מוות למחבלים המיר את הססמאות החלולות הללו בשנאת חרדים אופנתית. אבל אל דאגה. בהתעורר צורך קואליציוני דחוף או אפילו ספק סיכוי לצירוף חרדים לקואליציה שמאלנית – יסכים גם לחבוש שטריימל ולהשליך לצד הדרך כל מיני חילונים תמימים שהאמינו בו. האיש תמך בהקמת מדינה פלסטינית הרבה לפני שהכריז מלחמה על בנימין נתניהו והפך מנהיגם של שמאלנים חילונים.
ולכן: כל ימני השוקל להצביע עבורו חייב לדעת שכשם שישב עם מנסור עבאס – הוא יוכל לשתף פעולה גם עם אחמד טיבי.
הלאה. יאיר לפיד. הוא איננו איש שמאל אידיאולוגי. הוא סתם נטול אידיאולוגיה ולכן עלול להיות מסוכן. יש לו שעות שהוא נראה ונשמע מנהיג חדור גאווה לאומית שלא ייכנע לשום אויב ערבי מבית או מחוץ, וחמש דקות אחר כך ייכנע לאיומי נסראללה, יחתום על הסכם הגז תוך צפצוף על הזכויות הכלכליות והטריטוריאליות שלנו, ועל הכנסת, ויבטיח שיהודים לא יוכלו להתפלל על הר הבית. כל חישוב פשוט יוכיח שבלי איימן עודה וטיבי ושאר תומכי הטרור הערבים בכנסת – אין לו ממשלה. מי שרוצה את טיבי ליד שולחן הממשלה, או מחזיק בחוטים שלפיד יהיה תלוי עליהם ובהם – שיבחר לפיד. האחרים מוזמנים להמשיך.
גם גנץ והמחנה הממלכתי שלו מהווים יעד אפשרי לכמה נבוכים בימין, שאינם מצביעים לליכוד כי נתניהו, ואינם מצביעים לציונות הדתית כי איתמר בן גביר, והם בכלל חילונים. להצדקתם הם מנופפים בגדעון סער וזאב אלקין המסתופפים בצלו של גנץ. אלו אולי היו פעם אנשי ימין – אבל ישבו בלי כאבי בטן או בחילות עם מנסור עבאס וחבר מרעיו, וחברו לגנץ רק כי הבינו שבלעדיו לא יעברו את אחוז החסימה. ומאז הם מגינים בהתלהבות על כל כניעה ללבנון או עיוותי מערכת המשפט. אלקין, שהיה (יחד איתי) ממנסחי החוק לביטול ההתנתקות בצפון השומרון – סירב השבוע לחתום על "אמנת חומש". הוא מיהר לישיבת ממשלה. גם מתן כהנא – שהתחזה לימני בימינה - נמנע מלחתום על המסמך. כנראה גם הוא מיהר. האמנה עצמה אינה חשובה.
ההתכחשות לאידיאולוגיה היא הנורה האדומה המהבהבת מעל כל אנשי הימין־לשעבר הללו במחנה גנץ: כבר אי אפשר לסמוך עליהם. הם ערקו.
עד כאן מפלגות הקואליציה הנוכחית שיש אנשי ימין נבוכים המתלבטים אולי לתת להן את קולם. הצבעה כזו היא באמת הצבעה לממשלה שלא תוכל לקום בלי מפלגות ערביות אנטי־ציוניות, תומכות טרור במובהק.
נעבור למפלגות "הימין": הליכוד, הציונות הדתית, ש"ס ויהדות התורה. ברשימה זו מיותר להתייחס למפלגות שאין להן סיכוי לעבור את אחוז החסימה. ממש אין להן. ומדוע בעצם אני ממיין את כל המפלגות רק באמצעות מסננת לאומית־מדינית בלבד? מה באשר לכלכלה, לחברה, למערכת המשפט, למשילות, לשחיתות?
כמי ששירת עשר שנים בכנסת והתמודד בארבע מערכות בחירות, אני מבקש לנסח המלצה גורפת: בתחומים חשובים אלו רצוי להתעלם מכל הבטחות הסרק החלולות של כל המפלגות. מבל"ד ועד עוצמה יהודית וממרצ ועד יהדות התורה. כי מי שמאמין לססמאות שכל הפוליטיקאים מפריחים – אידיוט. "רק אנחנו רואים אתכם, האזרחים", "למען החלשים בחברה", "נוריד את יוקר המחיה", "דיור בר־השגה" "נציל את המדינה", "נגביר את הביטחון האישי", "נחזיר את המשילות", או "נקטין את הקיטוב והשנאה" – הן רק מקצת מהבטחות הבחירות מעוררות הקבס שכולם, אבל כולם, מפריחים. מומלץ להתעלם.
וגם אם מישהו חושב שהמועמד שלו באמת מעוניין לפתור אחת מהסוגיות הללו – הוא ודאי כבר יודע שלקראת הבחירות הבאות יסבירו לו שכיוון שהייתה קואליציה והדברים לא היו תלויים רק בהם, והיה חשוב למנוע בחירות שמיניות ואם יהיה להם יותר כוח אחרי הבחירות התשיעיות אז יחזירו את המשילות, יורידו את מחירי הדירות וינהיגו נישואים אזרחיים. אל תאמינו להם. למה שוב תאכלו את הלב?
ולכן נשארה הפריזמה המדינית־ביטחונית־לאומית. לצערנו גם בסוגיה הזאת מנהיגינו משקרים במצח נחושה, ואסור שמישהו מאיתנו יאמין למה שהם מבטיחים לו. אבל אפשר לבחון את המועמדים על פי מעשיהם, בעבר הרחוק והקרוב. רוב החרדים פטורים לכאורה מלבטים. גם מקצת מהחסידים שאינם מרוצים מההסכם עם הליטאים (או להפך) יקבלו את פסיקת רבותיהם, ואם מי מהם אינו סומך על אריה דרעי (אוסלו) או משה גפני (אולי בכל זאת יחבור לגנץ אם לנתניהו לא יהיו 61) – שיצביע לבן גביר בציונות הדתית. רבים מאנשי חב"ד נוהגים כך כבר שנים רבות.
מה נשאר? להתלבט בין הליכוד – לציונות הדתית.
פעמים רבות כתבתי על נתניהו. בעיניי הוא מנהיג פרגמטי ולא אידיאולוגי. האיש שטען, ועדיין טוען בלהט, ש"הוא תמיד היה נגד ההתנתקות" והצביע לנגד עיניי שוב ושוב בעד ההתנתקות – פטור מבחינתי לנצח מהתואר "מנהיג ימני". מי שמסר את חברון לערבים, לא ביטל את הסכמי אוסלו, חמק מהחלת ריבונות ביו"ש והיה מוכן להסתמך על רע"ם – איננו מנהיג ימין אידיאולוגי. בסוגיות הללו אפשר לסמוך עליו בעירבון מוגבל מאוד, רק כאשר הוא תלוי לחלוטין במפלגה ימנית לאומית אחרת שתמנע גלישות שמאלניות שלו.
בכל רגע נתון, אם תהיה לנתניהו אפשרות לבחור בלפיד או בגנץ (בהנחה המפוקפקת שמי מהם יסכים) – ובין בצלאל סמוטריץ' ובן גביר - נתניהו לא יהסס, וישבור שמאלה. הרי כך נהג בעבר. הייתי שם כשנתניהו קיים מו"מ קואליציוני־אידיאולוגי עם האיחוד הלאומי רק כדי להוריד את המחירים של אהוד ברק. ובסוף הלך עם השמאל. נתניהו ממש אינו רוצה ממשלת ימין "על מלא", כי כזו אינה מעניקה לו תירוצים מדוע אינו מקיים את כל ההבטחות הלאומיות שלו. הבטחות שאינו רוצה ואינו מתכוון לקיים.
בין מצביעי הימין יש לא מעטים שיש להם הסתייגויות ממפלגת הציונות הדתית. בנושאי להט"בים, דת ומדינה או שילוב נשים ביחידות לוחמות. יש שאינם אוהבים את סמוטריץ' ויש המסתייגים מבן גביר. אבל יש מבחן אחד חשוב שהמפלגה הזו עמדה בו והצילה את המחנה הלאומי – מעצמו. הם מנעו מנתניהו להקים ממשלת ימין עם האחים המוסלמים, בחסדי מנסור עבאס. ואפילו בשכר זה בלבד – ראוי להצביע עבורם.