מהשוליים למרכז: מה שהכריע את הבחירות האלה היו אירועי "שומר חומות"

יש מתח קבוע, לא ניתן להתרה, בין מי שאוהבים לתת לתוצאות בחירות הסבר טקטי לבין מי שמעדיפים הסבר אסטרטגי. מהו הסבר טקטי? יאיר לפיד לא דאג לאחד את הגוש, המפלגה הערבית התפצלה, הקמפיין של מפלגת העבודה היה מבולבל ולא אפקטיבי. הסברים כאלה יש להם שני יתרונות: האחד – אפשר להצביע על אשמים, השני – אפשר לשכור מישהו כדי שזה לא יקרה שוב.

זו מהות ההסבר הטקטי: מישהו נכשל. מישהו לא עשה מספיק או עשה יותר מדי, מישהי לא ניהלה כראוי או התעקשה על הנקודה הלא נכונה. אנחנו אוהבים שיש אשמים. פסיכולוגית, אם יש לנו אפשרות לזהות אשמה, יש בזה נחמה. זה לא אנחנו, וזו לא המציאות. זו תקלה שאירעה משום ששכרנו את היועץ הלא נכון, את הגרפיקאי הלא נכון, את מחבר הג'ינגלים הלא נכון. אילו רק היה לנו צוות חזק בטיקטוק, כמו שיש לצד השני, לו רק היינו מקבלים סקרי עומק, כמו שקיבל הצד השני, אילו רק היינו מתאמצים קצת יותר, הכל היה אחרת.

מולו מונחת האפשרות האסטרטגית. זו גורסת שהטקטיקה יכולה להסביר תקלות מקומיות –  הסירוב המופקר של מרב מיכאלי לאיחוד של העבודה ומרצ, הרפיון המסוים של לפיד בניהול הגוש – אבל לא מסבירה היטב את התמונה הכוללת. מהי התמונה הכוללת? לימין יש יתרון קבוע, ברור ומובהק כבר הרבה מאוד שנים, ששום קמפיינר לא יכול למחוק. לימין יש סדר יום מגובש, יחסית אחיד, ומולו מתייצב "גוש שינוי" שכשמו כן הוא, רוצה שינוי, כלומר, לא את מה שהיה (בנימין נתניהו). אבל מה הוא רוצה שיהיה? את זה גוש השינוי לא יכול לומר, בעיקר מפני שאין בתוכו הסכמה שחורגת מעבר לשינוי מביבי ללא־ביבי.

כמו תמיד, הכרעת בחירות 2022 הייתה טקטית ואסטרטגית. אין בזה חדש: אם נתניהו לא היה שוגה טקטית בשתיית קצת יותר מדי קולות של בנט־שקד בבחירות 2019, המציאות האסטרטגית הייתה מנכיחה את עצמה כבר אז. אם יאיר לפיד לא היה שוגה טקטית בוויתור למרב מיכאלי על האיחוד שלא רצתה, אולי ישראל הייתה נגררת לעוד סיבוב טקטי. אבל בניגוד לעניינים הטקטיים, מה שחובבי פוליטיקה ויועצי תדמית אוהבים, העניינים האסטרטגיים הם בדרך כלל מחוץ להישג יד בטווח הקצר. המציאות כופה את עצמה על התהליך הפוליטי – מציאות חברתית, דמוגרפית, ביטחונית.

דוגמה: בין 5% ל־7% מהיהודים בישראל מגדירים את עצמם שמאל. כדי למצות את כוחם, ברמה הטקטית, כנראה שמוטב לאחד את מרצ והעבודה. אבל אסטרטגית זה מספרם, והוא לא ישתנה לטובה או לרעה בזכות איחוד כוחות. לסחורת ה"שמאל", יהיו מה שיהיו, יש רק מעט רוכשים. הישראלים חושבים שהמוצר לא טוב, גם כאשר אשת שיווק מצוינת מנסה למכור להם אותו שוב.

לא זה מה שהכריע את הבחירות האלה. לא מצבו העגמומי של השמאל, שכבר ידוע מראש. מה שהכריע אותן היה אירוע אחד, שרבים מאיתנו ניסו להדחיק, או לשכוח. מה שהכריע אותן היה אירוע המוכר בשמו "שומר חומות", אך ראוי יותר להיזכר כ"מאורעות תשפ"א". אם היינו זוכרים אותו כ"מאורעות" ולא כ"שומר", אולי היינו מבינים מראש שלא במהרה נתנער ממנו.

זמן הפרא

הנה תזכורת מחודש מאי בשנה שעברה: באופן לא שגרתי, בעיצומם של ימים שבהם נורו אלפי רקטות מעזה לעבר ערי ישראל, רוב אזרחי ישראל היו מודאגים יותר ממה שמתחולל בתוך הארץ פנימה מאשר ממה שמעולל האויב מחוץ. זו תזכורת חשובה לעובדה שסכנה מבית מעוררת יצרים עזים יותר ומעוררת פחדים עמוקים יותר מאשר סכנה מחוץ.

שאלת פלסטין־חוץ היא שאלה קשה, מאתגרת, שאלת פלסטין־פנים קשה ממנה, מאיימת ממנה. היחסים העדינים בין הרוב היהודי לבין המיעוט הערבי בישראל, שידעו עליות ומורדות, נדמו כאילו הם עומדים בנקודת שיא בעת שצללו באחת לנקודת שפל שלא הייתה כמוה ב־20 השנים האחרונות.

הן הזכירו סכנה ממשית של הידרדרות מהירה של היחסים בין שתי אוכלוסיות למעין "מלחמת אזרחים", שתקשה עד מאוד, בעיקר על חיי המיעוט הערבי, החשוף לכוחו של הרוב, אך תעלה גם לרוב היהודי בפגיעה חמורה בתחושת הביטחון, בשגשוג הכלכלי, ותחייב אותו לנקוט פעולות שיקרינו על מעמד המדינה ועל יחסיה עם מדינות אחרות בעולם.

מאורעות תרפ"ט, שאין להשוותם למאורעות תשפ"א, היו זרז להקמת הארגון הגנה ב', ראשיתו של ארגון הפורשים אצ"ל, ושל הכפירה הרוויזיוניסטית באסטרטגיית הביטחון של היישוב היהודי ושל מנהיגיו. פרעות תשפ"א נערכו בימים שבהם כבר ישנה מדינה יהודית, שלה כוח מגן, והנהגה נבחרת מוסכמת. אך גם הן חשפו שסע בנכונות היהודית להכלה של אלימות ערבית, ובהבנתם את הדרך המתאימה להתמודד איתה. הידרדרות לקרבות של "מיליציות", שהציבור נחשף להן לרגע קצר בשיא המשבר, היא אחת מהאפשרויות המסוכנות והרגישות ביותר לכל מדינה.

ממשלת ישראל מוכרחה להשקיע כל מאמץ שנדרש כדי למנוע אפשרות כזאת, ובראש ובראשונה בהקצאת אמצעים ובמתן גיבוי לכוחות המשטרה, כדי לוודא הרגעה ולספק פתרון לטווח קצר לבעיה. מעט לאחר המאורעות כתבתי כי גלומה בהם גם "הזדמנות לטווח ארוך, שברירית ככל שנדמתה בשיא האלימות". כדי שכך יקרה, כדי שיהיה שיפור – שוב, כך כתבתי - "על הרוב היהודי ומנהיגיו, שנדרשים לחתור לחזרה מהירה לחיי שגרה, מוטלת חובה מסובכת 'להדחיק' את רושם המאורעות (ואולי אפילו את סיבתן המהותית)...

על המיעוט הערבי והנהגתו לנקוט גישה הפוכה: לזכור עד כמה רגע ההתפרצות היה מסוכן להם, ועד כמה עלולים היו לדרדר את מצבם החברתי והפוליטי בשל אובדן שליטה קצר טווח". לא זה קרה ולא זה קרה. היהודים לא הדחיקו מספיק, הערבים לא למדו לקח מספיק. היהודים לא הדחיקו – ולכן הצביעו בהמונים לאיתמר בן גביר ומפלגתו (והסליחה עם בצלאל סמוטריץ', שחקן משנה בלבד בדרמה הזאת).

הערבים לא למדו – ולכן הצביעו, לא בהמונים, אבל עדיין במספרים גבוהים הרבה יותר מדי, לבל"ד ועמדותיה ולעאידה תומא סלימאן וחבריה. ככה לא בונים אמון. ככה לא מנצלים הזדמנות. ככה מבטאים פחד. מחקרים על השפעות של טראומה חברתית־פוליטית על דפוסי הצבעה מלמדים דברים סותרים.

אחד מצא ששחורים נוטים להצביע פחות אחרי תקיפות אלימות על כנסיות שחורות. אחד מצא שינוי בדפוסי הצבעה בעקבות אירועי הטרור של ה־11 בספטמבר בארה"ב. לישראלים יש הניסיון שלהם, שכבר נחקר, אבל כולנו מכירים גם בלי מחקר. בשנת 2001 נבחר לראשות ממשלת ישראל פרא אדם, מי שקראו לו "רוצח", מי שנחשב לסחורה פוליטית שאסור לגעת בה, מי שמחצית העם רעדה מפניו. אריאל שרון נקרא לדגל לנוכח גל של טרור פלסטיני מבחוץ ופרעות מבפנים.

 לראש המוסד מינה לימים עוד פרא אדם - מאיר דגן. בממשלתו כיהן עד הירצחו עוד פרא אדם - רחבעם זאבי. כשפרש מהליכוד כדי להתנתק מעזה, לקח איתו למפלגת קדימה עוד פרא אדם - צחי הנגבי, מי שעמד על הגגות כדי לנסות למנוע נסיגה מחבל ימית.

איתמר בן גביר איננו שרון או זאבי או דגן או הנגבי. זו השוואה מעליבה, גם לגרוע מארבעתם. ובכל זאת יש בה טעם, כדי להזכיר שזמנים מסוימים קוראים לפראים לעבור מהשוליים למרכז. לעתים קרובות זה נגמר בבכי. לעתים, כמו במקרה של שרון, זה מתברר כברכה (ויסלחו לי מתנגדי ההתנתקות ששואפים לחזור להתגורר בעזה). לעתים סימן שאלה מרחף מעל מהלך כזה. כמו במקרה של בן גביר. אם יקבל את המשרד לביטחון הפנים, ומדוע שלא יקבל אותו, יצטרך לעבור ממעשים לדיבורים. מהר מאוד יתברר אם מדובר בפרא שנותר פרא, או בפרא שעבר הליך של ביות לתועלת הסביבה.

האם הבטן מתהפכת למראה כהניסט, תומך טרור מורשע, בריון כוחני, שייעשה שר בממשלת ישראל? בטח שמתהפכת. אבל זה המרשם ששרבטו הבוחרים לבטן המתהפכת גם לאחר פרעות תשפ"א. או שיתברר כתרופה או כפלצבו או כגלולת רעל.

זמן הדמוגרפיה

יש עניין ששוחרי השיטה הדמוקרטית נוטים לשכוח. לא בדיוק סוד, אבל משהו שלפעמים נדמה כסוד. תמציתו: בדמוקרטיה לא קובע הרוב, קובע הרוב שמשתתף. ובתרגום ליום בחירות: לא רוב, אלא רוב מי שבאים לקלפיות להצביע. רוב של מי שאכפת להם יותר, גם אם מדובר במיעוט. אם החרדים באים להצביע והערבים פחות - הערבים יקבעו פחות, אף על פי שיש יותר מהם. אם בוחרי יש עתיד ימצו את כוחם, ובוחרי הליכוד לא ימצו את כוחם, לפיד יעלה ונתניהו יירד.

את הסוד הזה כדאי לזכור. יהיו שיגידו, העם השתנה, המצב השתנה, העמדות השתנו. לעתים קרובות, מה שמשתנה הוא בסך הכל הרוב שמשתתף בבחירות ואופן ההשתתפות. אותן קבוצות, אותן עמדות, פעם אלה באים יותר ופעם אלה באים יותר. נתרגם גם את זה לשפה המתאימה לַשבוע: ברוב העניינים הציבור לא משנה את עמדותיו ואת נטיותיו משעה לשעה או משנה לשנה. שינוי עמדות, למעט במקרים חריגים, הוא תהליך מתמשך, מתגלגל, אטי. רוב משתתף עשוי ליצור רושם ש"המדינה השתנתה". היא כל הזמן משתנה, אבל לא בבת אחת. לא השבוע. גם אם התוצאות יוצרות אצלכם את הרושם שכן.

זה אומר שהמצוקה הפוליטית שמלווה אותנו כבר כמה שנים עודנה איתנו. ואם נדמה לכם שיש לה פתרון קל ומהיר, אתם כנראה שוגים באשליות. אומנם, כמו שאמר ג'רי סיינפלד, המופע המתמשך הזה הוא במידה רבה מופע על שום דבר, כי פער העמדות האמיתי בין המפלגות העיקריות בשני המחנות הפוליטיים הוא די קטן. אבל אם להשתמש בעוד מכתם מוכר (המיוחס לעתים לנשיא וודרו ווילסון, כאשר השווה בין פוליטיקה אקדמית לפוליטיקה ארצית), לפעמים הקרב נעשה אכזרי דווקא משום שהמשמעות שלו קטנה.

ואכן, זה היה קרב אכזרי. הרבה מאוד מנדטים של המרכז־שמאל־ערבים נקברו מתחת לאחוז החסימה. זה מצב שיכול לבלבל, ליצור את הרושם שרק תקלה טקטית מנעה תוצאה אחרת. להניח כך יהיה טעות, לא ראשונה. זו לא תקלה טקטית, זו מגמה אסטרטגית. ניצחונם הגדול של החרדים מבטא אותה יותר מכל.

מרוב תשומת לב לתופעת בן גביר, נדחקה לשוליים העובדה שהנציגות החרדית בכנסת מתחזקת. הערבים הם חמישית מהאוכלוסייה. ולא יהיו להם אפילו עשרה נציגים. החרדים הם בערך מחצית מזה, אבל יהיו להם כפול נציגים. הנה, מיעוט שעסוק במלחמות פנימיות, ולא יודע מה הוא רוצה (ואם הוא יודע – זה בלתי ניתן להשגה), מול מיעוט שמתאחד למרות חילוקי דעות, ויודע מה הוא רוצה. שלטון הוא רוצה. תקציבים הוא רוצה. כוח הוא רוצה. אין סיבה לגנות אותו על כל אלה. זה מה שרוצים גם כל האחרים.

בתקופת מערכת הבחירות, לנוכח סקרים לא תמיד מחמיאים, ושמועות על נטישה למפלגות אחרות, ועוד כל מיני צרות מבית, החלו להישאל שאלות על העמידות הפוליטית של ההנהגה החרדית. אולי המצביעים כבר לא איתם? איך ייתכן שהאוכלוסייה גדלה ומספר המנדטים יציב? התשובות ניתנו בקלפיות. שליש מהקואליציה הבאה יהיה חרדי. עוד כרבע דתי־שמרני בנוסח סמוטריץ'. הליכוד – מפלגת השלטון המסורתית־ליברלית - תהיה מיעוט מול אלה. תחבורה בשבת לא תצא מזה. גיור מקל לא ייצא מזה. פשרה עם הרפורמים בכותל לא תצא מזה. אם למנהיגות החרדית יהיה שכל, היא תקדם את ענייני הקהילה בלי להתנגח בציבור החילוני. אם תהיה שיכורת ניצחון, תחדד מתחים ותסכן את המשך שלטונה.

אחד מההבדלים המובהקים בין הימין לבין השמאל (זה בעצם בעיקר מרכז, אבל נקרא לו שמאל לשם הנוחות) נעוץ בכך שלימין יש מעין תוכנית – שהוא שואף להגשים אך איננו מגשים – ולשמאל אין תוכנית חלופית שהוא שואף להגשים. הימין מבטיח ולא תמיד מקיים. השמאל לא מבטיח, ולכן אין לו מה לקיים. חשבו על הממשלה היוצאת. מה הייתה ההבטחה הגדולה שלה? ממשלה בלי נתניהו. כלומר, לא תוכנית מה עושים, אלא תוכנית מה לא עושים. חשבו על הממשלה הנכנסת. מה ההבטחה הגדולה שלה? קשה לספור מרוב הבטחות – חוק עוקף וחוק גורף וחוק שוטף וחוק נוזף.

אפשר כמובן להזדעזע מסוג התוכניות שעל הפרק, ואפשר גם להתפעל מהן, אבל אי אפשר לטעון שחסרות תוכניות. להעביר פסקת התגברות זו תוכנית שמטרתה שינוי יחסי השלטון ובתי המשפט. לשנות את הוראות הפתיחה באש זו תוכנית שמטרתה להקל על המשטרה את המלחמה בפשיעה. לפטר את היועצת המשפטית ולפצל את תפקידה זו תוכנית שמטרתה לשפר את המשילות. ויש עוד ועוד תוכניות. הרבה יותר ברורות מאלה שהציגה ממשלת המרכז־שמאל. הרבה יותר מובהקות אידיאולוגית.

כמה מאלה הממשלה של נתניהו תגשים? הרבה פחות מכפי שנדמה. ממשלות נכנסות לכהונה עם הרבה תוכניות, ונתקלות במציאות. כמו באמרה המפורסמת של הגנרל הגרמני פון מולטקה "הזקן", "אף תוכנית מבצעית לא נמשכת בוודאות לאחר ההיתקלות הראשונה בכוח העיקרי של האויב".

לממשלה הנכנסת יש תוכנית מבצעית מפורטת, אבל עוד לא נתקלה בכוח העיקרי של האויב. מי האויב? פקידות ממשלתית שתוקעת מקלות בגלגלים, מנהיגים זרים שתוחבים את אפם כדי להתעניין מה נשמע ומדוע, הציבור הישראלי העצבני שעלול להתפרץ בייאוש, המציאות הכלכלית, מגבלות החוק, מתחים פנימיים ומאבקי כוח.

לפני לא מעט שנים ביקרתי בבית הלבן את אחד מבכירי הממשל האמריקאי. כשפסעתי במסדרון, נשמעו צעקות רמות מחדר אחר. הרמתי מבט משתאה למארח, והוא, בשלווה, אמר לי "אתה לא יודע שכל ממשל הוא שדה קרב?".

זמן הסקרים

הסקרים של שלשום הם אטריות קרות, המדגמים של אתמול אטריות פושרות. מה חשוב אם דייקו וכמה דייקו וכמה לא דייקו? קצת חשוב. בעיקר חשוב שלא זיהו נכונה את ההתחזקות הגדולה של ש"ס. זה קהל שידוע מראש שקשה איתו, ואף שידוע, לא נמצא פתרון מניח את הדעת להבנת נפשו ומניעיו. שאר הטעות, בעיקר כשמדובר בגוש, הוא תוצאת הנפילה של מרצ אל מתחת לאחוז החסימה (נכון ליום חמישי בבוקר). בפועל, זו טעות של 4 מנדטים, במהות, זו טעות של כמה עשיריות האחוז.

השבוע נעזרנו בנתוני המדד, בשידורי כאן חדשות, באתר ועדת הבחירות ובנתוני מרכז המידע של הכנסת.