1. קדימה, תשלטו
בבחירות ניצחו אלה שרצו יותר, נלחמו יותר, התאבדו יותר, לא לקחו שבויים ולא עשו חשבון. ניצחו אלה שבערה בהם אש גדולה יותר, שהייתה בהם תשוקה חזקה יותר, אבל גם שנאה יוקדת יותר. ניצחו אלה שפעלו בלי כללים וחוקים, שיקרו בלי הכרה, הפיצו פייק וטינפו ללא הרף, כי שום דבר חוץ מניצחון לא עניין אותם. לזכותם ייאמר שהם האמינו שהם נלחמים על חייהם ועל המדינה. הם מאמינים שהתנאי לקיומה של המדינה, ליהדותה של המדינה, להצלחתה של המדינה, הוא העומד בראש המחנה שלהם.
הם טועים, כמובן. המדינה הייתה חזקה יותר בשנה האחרונה. המדינה הייתה יהודית לא פחות בשנה האחרונה. הכלכלה השתפרה, הביטחון השתפר, הכל השתפר. אבל זו דעתי. זכותם של המנצחים להאמין ולחשוב ולהילחם על דעתם. הם ניצחו. אנחנו הפסדנו. אין סיבה להיכנס לדיכאון. ככה זה בחיים. תנועת המטוטלת נמצאת עכשיו בצד השני. ולכן, ברכות על הניצחון, בהצלחה בחיים עצמם.
על המפלה של גוש השינוי נדבר באריכות בהמשך. הוא הפסיד במנדטים, אבל השיג תיקו בקולות המצביעים. זה לא רלוונטי. מי זוכר היום את הילרי קלינטון? אנחנו מקבלים את התוצאות, מרכינים ראש בפני המנצחים. אנחנו לא פוצחים בצווחות על הזיופים והמזימות (כפי שעשו הביביסטים השבוע, כשנדמה היה לרגע שבל"ד עוברת או מרצ). אנחנו נותנים אמון מלא בוועדת הבחירות המרכזית, גם כשאנחנו מפסידים. אנחנו מצייתים לבג"ץ גם כשהוא פוסק לרעתנו. אנחנו מאמינים שיש שופטים בירושלים גם כשהם לא איתנו. אנחנו לא נשתנה רק משום שהצד המנצח פועל אחרת.
ועוד משהו קטן: אנחנו לא נפעיל מכונת רעל, ארס, שקרים וגידופים מתחת לביתם של אלה שלא מסכימים איתנו. להפגין מול מעון ראש הממשלה, כן. אם יהיה צורך. אבל לא נקרא לאף אחת "שפחה של ערבים" (אם כי, לא יהיו הרבה נשים בקואליציה הבאה, וגם לא ערבים) ולא נרדוף אותם, את נשותם וילדיהם, מבית הכנסת לבית הספר ולחנות המכולת עם מגפונים נוטפי רעל, ואפילו לא נטען שהם כולם ילדים של נשים נוכריות, שלא לומר נאציות, שמצאו כאן מקלט אחרי המלחמה. ולא, מנצחים יקרים. אתם טועים, אתם קיצונים, אתם משיחיים, אבל אתם לא בוגדים. אתם האחים שלנו, ואנחנו לא ננהג כמוכם. אתם ניצחתם. כל הכבוד. אנחנו המחנה הדמוקרטי. עכשיו, תשלטו.
בנימין נתניהו הוא הקאמבק קיד הגדול בהיסטוריה הישראלית, ואולי העולמית. זה בעיקר הניצחון שלו. דעתי על האיש ידועה, אבל התשוקה והאנרגיות שאצורות בו (חבל שהן לא מנוצלות למטרות הנכונות) גדולות בהרבה מכל מה שדחוס בכל ראשי מפלגות גוש השינוי, חברי הכנסת והבוחרים, גם יחד. עוצמתה התנ"כית של הטרגדיה ששמה נתניהו טמונה בעיקר בעובדה שכל זה מבוזבז על יצירת כאוס, במקום בניית מדינה מתוקנת. אבל על זה דיברנו מספיק.
בעולם שפוי היה נתניהו נושא למחרת הניצחון את נאום חייו, מתנצל בפני גנץ על הסכין ההיא, וקורא לו וליאיר לפיד לשכוח מהכל, לאפס שעון, לעדכן תוכנה ולהקים יחד איתו ממשלה נטולת סקטורים, חפה משנאות וסגירת חשבונות, כדי להבטיח את עתידה של ישראל.
בנושאי חוץ וביטחון אין מחלוקות גדולות כרגע. מה שכן צריך לעשות זה להסדיר את נושא המיעוטים: להבהיר לחרדים שאי אפשר להמשיך ככה, שישראל עתידה לצנוח למעמד של מדינת עולם שלישי בתוך עשר עד עשרים שנה אם הגטאות לא ייפתחו והגברים יתחילו להשכיל ולעבוד. אותו כנ"ל בצד הערבי: להחזיר מיד את המשילות, בכל האמצעים. לכבוש מחדש את הנגב ואת הגליל. לטפל באלימות, מהכבישים ועד הפרוטקשן, בסגנון ג'וליאני. את זה יכולה לעשות רק ממשלת אחדות חפה מסקטורים, קבוצות לחץ, מיעוטים וביעותים.
תנוח דעתכם. נתניהו לא יעשה את זה. הוא כבר מזמן לא אדון לרצונו. וגם אם יעשה, לא ימצא פרטנרים. לא אצל לפיד, לא אצל גנץ. הרי גנץ כבר עשה את זה, ונבגד כמעט מיד. הוא שילם מחיר כבד על זה שהאמין שהמדינה חשובה מהאגו. הוא נקבר בעודו חי בקבר המאמינים האלמונים, כל אלה שסיכמו עם נתניהו על משהו ונבגדו. אז המצב פשוט: לא תהיה ממשלת אחדות (אלא אם כן יקרה משהו בלתי צפוי או נורא). תהיה ממשלת ימין דתית, קיצונית, משיחית וחרד"לית. זו הכרעת הבוחר. אנחנו מקבלים אותה. בהצלחה!
זה לא אומר שחייו של נתניהו יהיו קלים. בליכוד מדברים על שתי קבוצות מורדים. האחת, בת שלושה חברים. הם מתכננים לדרוש תיקים מסוימים ואם לא יקבלו אותם, יחרימו את ההצבעות ואפילו את אירוע ההשבעה. השלישייה ניסתה לגייס תמיכה בקרב ח"כים נוספים, בעיקר זוטרים, ונכשלה. קבוצה נוספת, שבה יש בכירים, היא בת חמישה חברים. אלה מתוחכמים יותר. הדרישה היא להשאיר בידי הליכוד את תיקי החינוך, ביטחון הפנים והאוצר. אם התיקים הללו יימסרו למיקור חוץ, החמישייה מאיימת לוותר על תפקידים ולהישאר ח"כים פשוטים, במליאה. נוכחים נפקדים, אם כי חברי קואליציה מן המניין. מה יעלה בגורל המרידות האלה? כנראה מה שעלה בגורל כל המרידות הקודמות נגד נתניהו.
2. טווס על שיפוד
בצד השני, להלן גוש השינוי, כל מה שצריך להשתבש, השתבש. על התבוסה חתומים שניים: סמי אבו שחאדה, הקברן הרשמי של בל"ד (תודה לאל) והמושיע הגדול של נתניהו, ולידו מרב מיכאלי, יו"ר העבודה. אם העבודה הייתה חוברת למרצ והמשותפת לא מתפרקת, וגוש השינוי היה משדרג את הסכמי העודפים ורותם פנימה את כולם, תוצאת הבחירות (באותם מספרים בדיוק) הייתה תיקו 60 או 61-59 לטובת גוש השינוי. זה מה שהמספרים אומרים, והם לא טועים. אבל גם אנחנו לא צריכים לטעות: עם כל הכבוד לסך המצביעים, זה לא ממעיט גרם אחד מעוצמת הניצחון של גוש נתניהו.
מעשה שהייתה כך הייתה (מחווה למיכאלי): ב־15 בספטמבר, המועד האחרון להגשת הרשימות, נפלה פצצת הפיצול במשותפת כרע"ם ביום בהיר. זה הפתיע את כולם, גם את ראש הממשלה לפיד. לנתניהו, אגב, זה לא היה קורה. כפאניקר מקצוען, הוא היה חושש מהאירוע גם אם הוא לא היה מתרחש. נתניהו הוא מחולל התרעות שווא ותבהלות־יתר טורבו. רוב המזימות והסכנות שהוא מזהה, לא קיימות. אבל כשמשהו כן קורה, הוא מוכן. אם לפיד היה ביבי, הוא כבר היה יודע ומתכונן. כי ב־15 בספטמבר לפיד נצפה באיזו מסעדה בתל אביב. הוא הופתע ולא הייתה לו נוכחות באירוע הדרמטי הזה.
מי שכן היה שם, הוא אחד מאנשיו הקרובים ביותר של בני גנץ. הוא ישב עם הערבים לילה קודם וסייע להם להגיע לפשרה בין בל"ד לטיבי ועודה. משהו כמו "רוטציה משולשת על המקום ה־7". הקטע הוא, שהמקום ה־7 בכלל לא ריאלי. זה היה ריב פיקטיבי. זה לא היה מעניין, אלמלא העובדה שבריב הזה נזרעו זרעי הפורענות לגוש כולו.
ברגע האחרון זה נפל. בל"ד הפילה את זה, בהשראה מבחוץ. באותו הלילה התקשר איש הקשר של גנץ לחבריו במחנה הממלכתי ואמר להם שהבחירות הוכרעו. מפלגה אחת או שתיים לא יעברו במגזר הערבי, הגוש החוסם יפורק, העסק גמור. ומה אצל לפיד? הוא דווקא שכנע את סביבתו שזה טוב. הנה, נפטרנו מבל"ד, יהיה יותר קל. וזהו אחד ההבדלים המשמעותיים בין לפיד לנתניהו. לפיד אופטימיסט. בא בטוב, רואה טוב. לא רדוף, לא היסטרי, לא מורעל. זה הופך אותו לאדם טוב יותר, למנהל טוב יותר ובדרך כלל גם לראש ממשלה טוב יותר מביבי. אבל זה נגדו, כשמדברים פוליטיקה. כשמדברים הישרדות.
כמה מילים על סמי אבו שחאדה. הוא מסתובב בחיוך ניצחון. הוא מתנהג כמו טווס, רק בלי הנוצות. הוא האיש שקבר את בל"ד, והחזיר את נתניהו. הוא טווס על שיפוד שווארמה. מישהו צריך להגיד לו את זה, מתישהו.
נתניהו הוא פסימיסט. כל מה שקורה, מסכן אותו. כל מה שזז, מפחיד אותו. גם מה שלא קורה ולא זז, מעורר אצלו יצרים אפלים. הוא היה מתגייס מראש למנוע פיצול אצל הערבים, עוזב הכל, מכבה את הסיגר, לובש גלבייה (שקיבל פעם ממילצ'ן), נכנס למכונית, נוסע במהירות לכנסת, מתאסלם בדרך, מושיב את החברים בחדר אחד, שולף עוד, פורט עליו סרנדות אהבה לוהטות בערבית ספרותית, מבטיח להם את כל מה שהם רוצים, מכפיל במאתיים.
עוד קודם, היו מגיעים אליהם כמה עשרות שליחים מטעמו, כל אחד עם הבטחה נפרדת. בחוץ, היו מתרכזים החבר'ה הטובים, רמי בן־יהודה ומקהלת צדיקוב, עם המגפון, בערבית. והערבים היו נשארים מאוחדים, אלא מה. כי כזה הוא ביבי. ילך על המטרה בכל הכוח, יעלה כמה שיעלה (בד"כ מהכיס של מישהו אחר).
מאיפה אני יודע? כי הוא עשה את זה עם בן גביר וסמוטריץ'. הוא אפילו הקריב את הבריכה של פאקר בקיסריה כדי שזאטוטי הציונות הדתית ישפריצו שם זה על זה. כן, הוא היה עושה את זה גם עם ערבים. מאיפה אני יודע? כי הוא עשה. ע"ע מנסור עבאס בבלפור, יושב עם הגברת, מקבל סיור מלכותי ואת כל ההבטחות שבעולם. מזל שהוא אסלאמיסט שלא נוגע בשמפניה.
האסון השני היה אי־האיחוד בין מרצ לעבודה. כאן, מוטלת רוב האשמה על מרב מיכאלי. לפיד, לזכותו ייאמר, עשה כמעט הכל. ישב עליה, ישב על העיתונאים, הטיף, ליטף, גידף (בלפידית), אבל ללא הועיל. הוא לא חצה קווים אדומים.
נתניהו? היה חוצה כל מה שצריך, פעמיים. מצד שני, אסור לשכוח: גוש המרכז־שמאל אינו גוש הימין. האופי והגנטיקה שונים. אין משמעת, לא סרים למרותו של מנהיג אחד, כולם ראשי ממשלה, פילוסופים, משוררים והוגי דעות. כולם בטוחים שהם יודעים הכל. גם אם בן־גוריון, הרצל, רבין ואריק אינשטיין היו קמים מהקבר ולוחצים על מרב מיכאלי, היא לא הייתה מתרצה. היא יודעת יותר טוב. אלה הנסיבות המקילות של לפיד. המציאות, מקילה איתו פחות.
מיכאלי הטילה אתמול את האשמה כולה על לפיד. הנאום שלה לא כיבד אותה. גם אם יש ללפיד חלק, בחתונה הזו יש רק כלה אחת, וזו היא. אני לא רואה טעם להסתער היום על מיכאלי. שורת המסתערים מלאה. לפניה עוד ליל הסכינות הארוכות.
שיהיה לה בהצלחה. לפיד? נכון, מערכת הטלפוניה של יש עתיד לא ניסתה לשכנע מצביעים של מרצ והעבודה לעבור ליש עתיד, אבל בראיונות שנתן הדגיש לפיד את קמפיין המפלגה הגדולה. הוא עשה את זה אף על פי שמרצ כבר גירדה את אחוז החסימה, מלמטה. גם נתניהו, אגב, עשה את זה מהצד שלו. הוא חזר ואמר בימים האחרונים שאם יש עתיד תהיה גדולה מהליכוד, זה נגמר. אני לא בטוח שנתניהו לא תכנן מראש להגדיל את יש עתיד כדי שמרצ תישאר בחוץ. כן, מה ששלו שלו.
3. התאבדות קולקטיבית
נעבור ליום דרמטי נוסף, עשרה ימים לבחירות, המועד האחרון להגשת הסכמי העודפים. גם כאן, לפיד היה רדום. מי שהיה ערני, הוא גנץ. כלומר, אנשיו של גנץ. הם ישבו וחשבו וחישבו והבינו שהגוש מופקר גם מהבחינה הזו.
עו"ד רונן אביאני, המוח של המחנה הממלכתי, התקשר לגדעון סער ואלקין, הסביר להם שבגלל התיקו חשוב מאוד למקסם את הסכמי העודפים, זה שווה מנדט או שניים. הוא קיבל את ברכת הדרך, הרים שיחות ועידה עם כל ראשי הגוש ונתקל בקיר. זהבה גלאון סירבה, אבל קיבלה הודעה חגיגית שזה יקרה "על הראש" שלה. ליברמן חשב לילה אחד, וסירב.
זו הייתה טעות. אביאני רצה להכניס גם את ליברמן למעגל העודפים, וגם את הערבים. בדרך הזו, לייצר איגום מוגן של קולות הגוש. הוא אמר לליברמן, שלא חתם על הסכם עודפים עם אף אחד, דבר פשוט: תבחר מפלגה, תחתום איתה. איזו מפלגה שאתה רוצה. הרעיון היה שליברמן יחתום עם גנץ, העבודה עם יש עתיד, ומרצ עם חד"ש־תע"ל. בדרך זו, תיסלל הדרך לחתימת הסכם עודפים בין רע"ם לבל"ד.
אבל ליברמן, כאמור, סירב. ובל"ד? היא הודיעה לחד"ש־תע"ל שלא תחתום איתה על הסכם עודפים בשעה 12 בצהריים, זמן הדד־ליין, כדי שאי אפשר יהיה לתקן מול רע"ם. נכבה תוצרת בית. אבל העיקר שאבו שחאדה מבסוט.
אחרי הבחירות, כשנכנסו המספרים, עשו אנשי גנץ סימולציה ממוחשבת: אם העבודה ומרצ מתחברות, בל"ד לא מתפצלת והסכמי העודפים משתדרגים במודל שהוצע, גוש השינוי היה גומר עם 60 או 61 מנדטים. ליברמן היה מקבל מנדט נוסף. זה לא מלח על הפצעים, זה ציאניד על הלבלב. התאבדות קולקטיבית מפוארת מהסוג שתמיד קורה למחנה הזה (ע"ע שמעון פרס, שעשה את כל השגיאות האפשריות, ועוד כמה, בבחירות 96').
אצל גנץ משוכנעים שאפשר היה להקים ממשלה. איך? לפיד לא יצליח, נתניהו לא יצליח, המנדט יחזור ל־21 ימים אחרונים לכנסת, ואז החרדים האשכנזים ירימו את נס המרד ויודיעו שהם מצטרפים.
ואז? ואז, כמו שאומרים בחדרי החרדים, "הכדור האשכנזי יפגע בכדור הספרדי ויכניס גם אותו לחור". תיאוריית הסנוקר. ויש בונוס: חמשת המורדים הפוטנציאליים מהליכוד (היו המון שיחות עם החבורה הזו) ימתינו להזדמנות לעשות מעשה. הכל, כדי לא ללכת לבחירות שישיות. גנץ היה משביע ממשלת מיעוט (המשותפת לא משתתפת בהצבעה), מעביר תקציב לשנתיים ומרגיע את המערכת. נתניהו היה מבין והולך לעסקת טיעון. עידן חדש. לכאורה.
האם אני חושב שזה היה יכול לקרות? לא יודע. כבר קרו לנו דברים מוזרים, הקמת ממשלת השינוי היא אחד מהם. זה לא מוכיח כלום ואולי זה דווקא מוכיח שלא כדאי. עדיף ללכת בדרך המלך. מהי דרך המלך? להחזיר את המלך, לתת לו את המושכות ולתת לו להקיף את עצמו בכל קיצוני, מטורללי ומשיחי הארץ. להלן, הממשלה הבאה. ראש הממשלה בן ערובה, וכולנו בארובה אחת. נראה אותו מנהל את זה. הפעם, לא יהיה לו את מי להאשים.
4. כשהפור נפל
מי הפיל את ממשלת השינוי? מי לא. אבל הזווית המעניינת ביותר היא הרשימה המשותפת. הודעתם של איימן עודה ואחמד טיבי שהמשותפת תתמוך בפיזור הכנסת והקדמת הבחירות, הייתה המהלך המנצח של נתניהו.
רק זה אפשר לו להביא את עידית סילמן ואחריה את ניר אורבך. עכברים לא נוהגים לשחות לספינה טובעת. הם מגיעים, רק אם יש סיכוי. ברגע שהמשותפת הצטרפה לנתניהו, כדי לנקום בעבאס, נפל הפור. ולכן בכל פעם שנתניהו ישתמש בשמה של המשותפת כמילת גנאי, ראוי להזכיר לו את זה. מדובר במילת גנאי על תנאי. כשזה לטובתו, זו מילת ברכה.
ועוד משהו: חוקת חד"ש מטילה על איימן עודה נטל כבד, אם הוא רוצה להיבחר שוב לראשות הרשימה. מהשנה הבאה, 2023, הוא צריך רוב מיוחד. רף גבוה במיוחד. אם ראש גוש השינוי היה נתניהו, הוא היה כבר מסדר ומשכנע את מועצת חד"ש לשנות את החוקה, לאפשר לעודה קדנציה נוחה נוספת, ושלום על ישראל. לפיד לא העלה בדעתו להתערב שם במשהו. לזכותו ייאמר שאם היה עושה את זה, היו תולים אותו. הדברים אמורים גם ובעיקר לגבי בל"ד. אם לפיד היה בוחש שם, זה היה הסוף שלו. ככה זה כשלצד אחד יש מכונת רעל ולצד השני מכונת אספרסו.
5. היה פרטנר
האנרגיה של מחנה נתניהו והנהירה לקלפיות של הביביסטים, החרדים והחרד"לים, ניזונה משנות נתניהו. זה פרדוקס שיכול לקרות רק בישראל. הבחירות האלה לא הוכרעו על הביטחון, שם עשתה הממשלה עבודה מדהימה, לא פחות (איראן, סוריה, עזה, הג'יהאד האסלאמי, גוב האריות וכו'). הן הוכרעו על ביטחון הפנים. על הביטחון האישי. על מה שמקובל לכנות כ"הרמת הראש של הערבים". בעיקר ערביי ישראל. על ההשתוללות בכבישי הדרום, הפרוטקשן, הפשע המאמיר, אובדן הביטחון האישי של אזרחים בכל מקום.
איפה הפרדוקס? שכל זה קרה אצל נתניהו. המפץ הגדול שהפך את זה לאישיו המרכזי היו הפרעות בשומר החומות. מי היה ראש הממשלה? נתניהו. נשבע לכם. מי איבד את המשילות בנגב ובגליל? כנ"ל. את מי החזירו להציל אותנו מחדלונו של נתניהו? את נתניהו. כלומר, את בן גביר, עם קישוט ששמו נתניהו. צרפו לזה את התעמולה הארסית נגד מנסור עבאס, מי שהוכתר על ידי הביביסטים כתקווה הלבנה הגדולה של הדו־קיום במשך שבועות והפך, בן לילה, לאחיין הרצחני יותר של קוזו אוקמוטו.
עבאס הוא באמת התקווה הגדולה ביותר שצמחה כאן בעשור האחרון. למרבה הצער, ידו המושטת נותרה תלויה באוויר. הריקלינים מיהרו למשוך בחזרה את ידיהם כנשוכי נחש. בת קול יצאה מקיסריה וביטלה הכל. ההזדמנות חלפה. צריך להתפלל שתחזור. בינתיים, המנצחים של המגזר הם טיבי ועודה. זה רע, אפילו מדכא. הם רצו בסך הכל לנצח את עבאס. להקריס לו את החלום. הם הצליחו.
אז יבוא בן גביר? מבחינתם, סבבה. בן גביר הוא מנוע המנדטים שלהם. אנחנו צריכים רק להצטער שעד שקם כאן מישהו שניסה לחלץ את שני העמים ממעגל הכסילות הזה, לא היה לו פרטנר. כלומר כן היה, אבל לא בצד הנכון. כי אם נתניהו היה כורת את הברית עם עבאס, הכל היה נראה אחרת. לא הייתה מכונת רעל, לא היו שפחות של האחים המוסלמים, היה יכול להיות משהו אחר לגמרי.
מסקנות: לפיד ניהל קמפיין ראש ממשלה. הוא גם היה ראש ממשלה טוב. שקול, קר רוח, עושה מה שנכון, מתנהל באופן מדוד. ממבצע עלות השחר דרך פירוק גוב האריות דרך הסכם הגז דרך השלמת הניצחון בנושא האיראני. אבל הקמפיין הזה לא מתאים לעת הזו. הוא היה צריך להסתער כדי לנצח. עם רצח בעיניים.
כמעט בלתי אפשרי לנצח את בנימין נתניהו משמאל. היחיד שעשה את זה היה אהוד ברק, אבל זה היה עידן אחר ומצב אחר. בבחירות הקודמות זה קרה שוב, בעיקר בזכות גדעון סער, זאב אלקין ונפתלי בנט. הם באו מימין והורידו את נתניהו ל־52 מנדטים (עם ימינה, 59). כשהוא מתמודד ראש בראש עם מנהיג משמאל, הוא מנצח. לא בגללו, בגללנו. ישראל נמצאת מימין למרכז. לכן לפיד יכול היה לנצח רק אם היה מייצר מרוץ רב־זרועי. במקום זה, הוא הלך בכל הכוח על ראש בראש. ולכן הוא קיבל בראש.
6. כל מה שיבקשו
מה יהיה? לא יודע. אסור להיכנס לדיכאון. אין לנתניהו בסיס כוח של 65 מנדטים. זו תקלה טכנית בגלל הכישלון של לפיד בניהול הגוש. יש לו כמחצית מהציבור. מה שתמיד היה לו. הקואליציה שיקים תהיה הומוגנית ולכאורה נוחה לתפעול. במציאות, זה יהיה גיהינום.
תהיה כאן השתוללות חרדית מטורפת. תקציבים, דרישות, חוקים, מה לא. זו הפעם הראשונה שאין לנתניהו מי שיכול לרסן את זה. בכל ממשלותיו הקודמות הוא יכול היה להגיד לחרדים שהוא לא יכול. בגלל ברק, בגלל לפיד, בגלל לבני, בגלל כחלון, בגלל מישהו. עכשיו, אין אף אחד.
יש רק חרדים, חרד"לים וקופת מדינה. וזה לא הכל. הבלם השני שמנע את ההשתוללויות הללו, היו המשפטנים. "זה לא יעבור בג"ץ", היה אומר נתניהו. ובכן, הם הולכים להעביר פסקת התגברות. אם היא תהיה מינימלית, הרי שגם המשפטנים ייעלמו. תם האירוע. המשמעות פשוטה. הם יקבלו ה־כל. כל מה שיבקשו, כל מה שיחלמו, כל מה שירמזו. הוא לא יכול להרשות לעצמו לסרב. ההטבות שליברמן ניסה לקצץ יחזרו, על טורבו. הסיוע במעונות לאברכים לא רק יושאר, אלא יוגדל. תקצוב החינוך החרדי יוכפל. זה יזרוק את הגברים שכן עובדים, ממעגל העבודה. זה יאיים למוטט את ישראל בקצב גבוה בהרבה מהמצופה.
אותו כנ"ל לגבי הגיוס. מתווה גנץ הכיל לפחות מראית עין. מספרים כלשהם. המתווה החדש יהיה פשוט פטור גורף: אתה לומד בישיבה? אז אתה פטור. סה־טו. בג"ץ יפסול, בגלל עקרון השוויון? נעביר בפסקת התגברות. שבג"ץ יקפוץ. הם יפסלו את רפורמת הכשרות, שאמורה להוריד מחירים. הם יפסלו את רפורמת הגיור ויקצינו מאוד את הכללים. הם עלולים לשנות את חוק השבות ולבטל את סעיף הנכד. עשרות אלפי לוחמים שירתו במהלך השנים בצה"ל בזכות סעיף הנכד. טוב, לא באמת צריך אותם. נתפלל לסייעתא דשמיא.
הממשלה תאבד פופולריות במהירות. הפיגועים לא ייעלמו. עם או בלי בן גביר. מעמדנו הבינלאומי יקרוס. הכלכלה תתחיל לקרטע. ההייטק העולמי נקלע למשבר (שלא באשמת הממשלה הזו). האקזיטים נבלמו. ההשתוללות החרדית תאיץ את עזיבת המוחות וההייטקיסטים. אתמול דיברתי עם הייטקיסט בכיר. הוא מעריך ש־85% ממועסקי ההייטק בישראל מצביעים לגוש השינוי. בקרב בעלי חברות ההייטק, האחוז גבוה יותר. "ברגע שמנכ"ל ראשון של חברת הייטק בינונית יודיע שדי, הוא הבין את הרמז והוא מעביר את הפעילות לפאלו אלטו, תתחיל תגובת שרשרת ואפקט דומינו", אמר לי האיש.
לא, אני לא רוצה שזה יקרה. גם בן השיח שלי לא רוצה שזה יקרה. אבל זה יכול לקרות, כי אנחנו חיים בעולם גלובלי עם כוחות שוק ותחשיבים קרים. אם נתניהו יקים כאן מדינה שמרנית וקיצונית שמתקרבת לדיני ההלכה ומתרחקת מהערכים של הציונות ומייסדי המדינה, הוא עלול למצוא את עצמו בדיוק במדינה כזו, רק בלי הפראיירים שיממנו את כל זה.
לא בטוח שזה יהיה מספיק כדי להפיל את הממשלה בטווח הנראה לעין. אם הייתי צריך להמר, תוחלת החיים של הממשלה הזו היא בין שנתיים לשלוש. אבל בינתיים התמיכה בה תקרוס. בוחרי ימין יזרמו לאלטרנטיבה. היא מסתמנת כרגע כמחנה הממלכתי, בזכות גורמי הימין שבה. אני לא מאלה שסבורים שגנץ נכשל. 12 המנדטים שהצליח לגרוף, יחד עם סער ואיזנקוט, הם הישג לא מבוטל במרוץ דו־ראשי. מכאן, הוא יכול רק לצמוח. הוא אמור להיות עיר המקלט של מאוכזבי הממשלה הבאה. ומה אם לא יהיו מאוכזבים כאלה? אז כולנו הרווחנו.
בצד השני, צריך לקוות שלפיד יקים מפלגה דמוקרטית גדולה, עם מה שנותר מהעבודה ומרצ. כל זה יקרה בעוד נתניהו מנסה להימלט מאימת הדין. לא, הוא לא ויתר על זה. יש לו שלוש אופציות: חוק צרפתי רטרואקטיבי, החלפת יועמ"ש ופרקליט מדינה, מינוי מקורב שיכריז על עיכוב הליכים, או ביטול עבירת הפרת האמונים. מה שיבוא קודם. זה יגרור מחאה ציבורית עצומה. לא עשרות אלפים, אלא מאות אלפים. יחד עם משבר כלכלי ו/או הסלמה ביטחונית, זה עלול לערער את הממשלה וליצור כאוס.
מי שיפיל אותה, יהיה איתמר בן גביר. מתישהו הוא יצטרך לבדל את עצמו מנתניהו. כשהוא יבין שהעסק חומק, שהמצב לא באמת משתפר, הוא יצטרך את הפוזה של "ניסיתי, אבל לא נתנו לי". משם, זו רק שאלה של זמן. "תנו לי את הכוח", יגיד בן גביר, "אני כבר אטפל בהם". הוא יוכל לתבל את זה בהבטחה להחיל ריבונות על יהודה ושומרון, או משהו. להבטיח זה בחינם.
7. למרות הכל
ראש הממשלה לפיד קיבל קשה את התוצאות. הרשה לעצמו להיות מרוסק חצי יממה, והתאושש. לפיד, כבר אמרנו, הוא אופטימיסט. הוא מבין שטעה פה ושגה שם, אבל לפחות למד מהדרך. הוא לא מקבל את הביקורת. הוא יודע שקיבל גוש מהגיהינום. אחד משותפיו הסביר כל הקמפיין שלפיד לא יכול להיות ראש ממשלה, השנייה סירבה להציל את השלישית, וכן הלאה. הוא מרגיש שעשה הכל. לארגן, אמר אתמול למישהו, אפשר רק אנשים שרוצים להתארגן. בגוש שלי האנשים רצו ליהנות.
למרבה הפרדוקס, הוא סוף־סוף הצליח לארגן את הגוש. אחרי הבחירות. מרצ והעבודה ייאלצו להתאחד. עכשיו יש משמאלו רק מפלגת שמאל אחת, תודה לאל. הוא המפלגה המרכזית ומימינו מפלגה ביטחוניסטית. בל"ד נפחה את נשמתה. בפעם הבאה, משוכנע לפיד, הוא עושה את זה. אני לא בטוח שהוא טועה.
הוא מביט על נתניהו בסלידה, אבל גם בהערכה מסוימת. הוא הפסיד ארבע פעמים, אמר השבוע לפיד, ותראה מה קרה. לא עזבו אותו, התלכדו סביבו. אצלנו, מישהו מפסיד פעם אחת, כולם נגדו. והקטע הזה, שדורשים ממנו לשמור את בל"ד עם המשותפת. אני לא מדבר עם בל"ד, הוא אומר. מה לא מובן בזה? אם כדי להגיע לשלטון אני צריך לדבר עם בל"ד, אז אני לא אגיע לשלטון. לא בדרך הזו.
לפיד נותן לממשלת נתניהו שנה, עד שנה וחצי. אני חושב שהוא אופטימי מדי. הוא מתבסס על ההערכה הזו: ממשלות נתניהו החזיקו מעמד בעיקר בגלל המצב הכלכלי הטוב. בזכות ההייטק. עכשיו אנחנו במשבר עולמי, במיתון גלובלי, משבר גם בהייטק. יש לנתניהו הרבה מאוד פיות להאכיל, והם רעבים מאי־פעם. זה יערער את המערכת מבפנים. ועוד לא דיברנו על המדיני, ועוד לא דיברנו על הביטחוני.
מה יקרה אם נתניהו יציע לו להצטרף? תתקדמו, אין סרט כזה. לא יקרה. אותו כנ"ל אצל גנץ. ולא, אין אצל גנץ מורדים. זאב אלקין אוהב את נתניהו בערך כמו ששרה נתניהו אוהבת את איילת שקד. זה לא יקרה. ייתנו לו להתבשל במיץ של עצמו ושל שותפיו.
ישראל עומדת לגלות, בקרוב מאוד, את מגבלות הכוח. צריך לקוות שהיהירות והזחיחות של הגוש שניצח בבחירות, לא יסתיימו כפי שהסתיים עידן הזחיחות של אחרי ששת הימים. החרדים, שהפכו את עצמם מזמן לחמורו של ביבי, עלולים לשלם ביוקר על מה שיקרה כאן בשנים הקרובות.
הכוח שלהם בצמיחה, גם דמוגרפית, אבל הם עלולים למוטט את היסודות הרעועים של הדמוקרטיה הישראלית, של הכלכלה הישראלית, של הסיפור הישראלי. בואו נקווה שזו נבואת זעם שתתבדה.
ממשלת נתניהו הבאה מקבלת ירושה מצוינת. אין הסכם גרעין עם איראן. אין קונסוליה במזרח ירושלים. יש הסכם גז עם לבנון. יש תקציב מדינה עתיר רפורמות. יש גירעון אפס, אבטלה נמוכה, כלכלה בצמיחה, עליית מחירים הקטנה במערב (כבר אין קמפיין, אפשר להגיד את האמת). גנץ ולפיד אפילו פירקו את גוב האריות לכבוד נתניהו.
מעכשיו, הם כבר לא יכולים להאשים את "הנוכל" או את "החלול". המחנה שמולם מדוכא, מוכה. יש כאן לא מעט אנשים, אני ביניהם, שיסמנו לעצמם את השבוע הבא שבו יחול יום הזיכרון ליצחק רבין, כשבוע שבו יושבעו לכנסת ולממשלה אלה שרדפו אותו (בן גביר) והסיתו נגדו (נתניהו), כמו גם הרבנים הקיצונים שניהלו את המרדף כולו.
למרות כל זה, הממשלה שתושבע כאן בקרוב היא הממשלה של כולנו. בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה של כולנו. זו המדינה של כולנו. אין לנו הפריבילגיה לוותר עליה, כי אין לנו ארץ אחרת. קלישאה, אבל מדויקת.