עזבו את מרב מיכאלי. אין צורך לבקש ממנה להתפטר. התפטרותה לא תחזיר את מפלגת העבודה לימיה הגדולים ולא תחזיר את מרצ לכנסת. מיכאלי מסרבת להודות בטעותה, כשם שסירבה להודות בעבר שהרשימה שבחרה העבודה בפריימריז לכנסת הנוכחית אינה אטרקטיבית, ולא אומרת כלום לבוחריה המסורתיים של העבודה. גם מיכאלי יודעת שהעבודה עברה רק בקושי את משוכת אחוז החסימה. פוליטיקאים לא טועים לעולם, וכשהם טועים - הם מזדרזים לגלגל את האשמה למגרש של אחרים. מיכאלי לא שונה מהם.
אחרי יומיים של שתיקה, ואחרי שאסרה על חברי הכנסת של מפלגתה לדבר, פרסמו מתנגדיה ברשתות החברתיות מודעות שבהן נכתב שהמשטרה מבקשת את עזרת הציבור לצורך איתורה. רק אז החליטה לצאת לתקשורת והזדרזה להתגולל על ראש הממשלה יאיר לפיד, שקרא להצביע למפלגתו, המפלגה הגדולה בגוש. מיכאלי טוענת שקריאתו של לפיד באה על חשבון העבודה, והביאה לטענתה לחיסולה של מרצ, וכמעט חיסל את מפלגת העבודה. אין סיבה להאשים את לפיד שדאג לכך שכל מי שיכול היה לתת לו את קולו - יעשה זאת.
לפיד נהג נכון. יו"ר מפלגת העבודה היא חובבנית, שאין לה שום בקיאות בפוליטיקה, והתקופה הקצרה שבה היא עומדת בראש מפלגה לא הפכה אותה לפוליטיקאית, שיכולה להרשות לעצמה להתעלם מעצות של מי שבקיאים ממנה בהרבה, בעיקר במערכות בחירות. מיכאלי טענה שגם אם העבודה ומרצ היו מתאחדות, הדבר לא היה מונע מנתניהו להקים ממשלה, אבל אלה אמירות שנועדו להצדיק את מעשיה בדיעבד.
שר האוצר לשעבר אברהם בייגה שוחט, בעבר אחד מראשי מפלגת העבודה, חשף בסוף השבוע שגם הוא וגם השר לשעבר עוזי ברעם ניסו לשכנע את מיכאלי לנהוג בתבונה פוליטית, אבל מיכאלי סירבה לקבל עצות ובחרה להתעלם מהדברים. מתנגדיה טוענים שמיכאלי יהירה, מלאה בעצמה, וחושבת שרק היא צודקת. חשוב לזכור שהעבודה בראשות מיכאלי ספגה תבוסה גדולה וזכתה רק בארבעה מנדטים בבחירות הללו לעומת שבעה מנדטים בבחירות הקודמות. יאיר (יאיא) פינק, מספר 7 ברשימתה של מיכאלי, שלא ייכנס לכנסת, כתב שמנהיג או מנהיגה שטועים אמורים לקחת אחריות, ולא להאשים אחרים בכך שהם טעו, והוא צודק. אלא שאין שום סיבה שמיכאלי תודה בטעותה, כשם שאין שום סיכוי שהיא תיקח אחריות.
מפלגת העבודה הציגה בבחירות רשימת מועמדים שלא אמרה כלום לבוחריה הוותיקים. נעמה לזימי, גלעד קריב ואפרת רייטן הם שמות ששכנעו רק מתי מעט ממצביעיה של המפלגה לצאת מהבית ביום הבחירות. גם רם שפע, אמילי מואטי, יאיא פינק ואבתיסאם מראענה לא עוררו התרגשות מיוחדת בקרב חברי הקיבוצים, מצביעיה המסורתיים של העבודה.
רבים מהמצביעים של העבודה ראו במפלגתו של לפיד תחליף ראוי למפלגת העבודה, שעבורה הם הצביעו במשך כל חייהם. העבודה תחת מיכאלי לא נאבקה מעולם למשל על תיק החקלאות, למרות שמצביעיה הרבים באו מההתיישבות העובדת. גנץ ראה את החשיבות בתיק החקלאות והפקיד אותו בכנסת הקודמת בידיו של אלון שוסטר.
בדרך דומה נהג שר האוצר אביגדור ליברמן שנאבק לקבל את תיק החקלאות והפקיד אותו בידיו של עודד פורר. מיכאלי לא העלתה כנראה על דעתה מעולם שתיק החקלאות הוא תיק שמפלגת העבודה לא הייתה מוותרת עליו לעולם, אבל ציפתה מחברי הקיבוצים והמושבים להצביע למענה. מיכאלי גם לא השכילה להבין שאין אף אדם רציני שקונה הבטחות מפוליטיקאים לפני בחירות. כיום ברור, למשל, שהרכבת הקלה לא תיסע בשבת, בניגוד להבטחה של מיכאלי.