אוקטובר היה החודש העמוס ביותר בפיגועים בכל שנת 2022 – למעלה מ־380 פיגועי ירי, דריסה, מטענים, הצתות ובקבוקי תבערה. אך אוקטובר היה גם החודש שבו שיעור הכותרות השליליות על ישראל ב"ניו יורק טיימס" היה הגבוה ביותר מתחילת השנה.
הסיבה לכך מורכבת. ראשית, ככל שאנחנו חווים יותר פיגועים, ה"ניו יורק טיימס" מכסה את האירועים מתוך זווית שמבליטה את הסבל הפלסטיני שקשור בהם. שנית, ה"טיימס" משום מה אינו מכיר בהגדרה האמריקאית לארגוני טרור, ולכן חמאס, הג'יהאד האסלאמי, חיזבאללה, גוב האריות או כל התארגנות טרור אחרת הם "קבוצה חמושה" או במקרה הקיצוני – מיליציה. לרוב גם אין הבחנה בין נפגעים שאינם מעורבים לבין פעילי טרור, ולכן מחבלים שנהרגו מוגדרים כ"פלסטינים מתים".
שלישית, ה"טיימס" לא סופר את המתקפות על ישראל, תרתי משמע. הן כאילו לא חשובות, שוליות, לא באמת מאיימות על אף אחד, ובסבטקסט – בסך הכל מוצדקות, כי יש כיבוש וישראל לא בסדר. ההתנגשויות היומיומיות בחודשים האחרונים, ובמקרים רבים גם פגיעה בפלסטינים, לא זכו לכיסוי חדשותי. אבל הזווית הפלסטינית מודגשת כשיטה, ולכן לעתים מקרה ספציפי מסוקר באובססיביות (כמו זה של שירין אבו עאקלה). בנוסף, אחת לתקופת מה מתפרסמת כתבה שמסכמת את האירועים האחרונים מהצד הפלסטיני ומציינת את מספר המתים.
הכתבות הבודדות שאפשרו מבט זריז כלשהו על השפעות הסכסוך על הציבור הישראלי, פורסמו רק באפריל־מאי, כשישראל חוותה הרוגים רבים. אבל גם אז האירועים לא מוסגרו כטרור, ולא תוארה אווירת הטרור הכללית שאזרחי ישראל סובלים ממנה.
המידע לגבי השלכות הטרור על ישראל קיים בשפע, בין שבאמצעי התקשורת הישראליים ובין שבמכוני מחקר דוגמת ה־INSS ומכון מאיר עמית. מתקפות הטרור מנוטרות על ידי השב"כ ונשלפות במהירות עבור כל מי שמבקש לראות את המספרים, אך ה"טיימס" לא דיווח על התקפות הטרור כשהן הסתכמו ב־145 בחודש ינואר, לא כשמספרן עלה במהלך השנה, וגם לא כשהן כמעט שילשו את עצמן באוקטובר.
החודש צוין פעמיים ש"זוהי השנה הקטלנית ביותר בגדה מאז 2015", מה שתואם גם את נתוני השב"כ. אך ה"טיימס" התעניין רק בנתונים שהראו עד כמה היא הייתה קטלנית עבור הפלסטינים. לכאורה, אם אין הרוגים ישראלים, אין לכך משמעות.
אפשר להניח שמי שצורך מה"טיימס" את המידע לגבי הסכסוך, מגיע למסקנה שהישראלים פשוט לא סובלים ממנו. מול רקטות יש כיפת ברזל ומקלטים; מול פיגועים ישנו צה"ל, ונוצרת תחושה מופרכת שהמצב הביטחוני לא ממש מזיז לישראלים. אין דרך להבין שהביטחון מהווה גורם מרכזי בחיי הישראלים ובהעדפות הפוליטיות שלהם. כפי שהכלכלה, מחירי הדלק ומצב שוק העבודה מהווים גורמים מכריעים במערכות הבחירות בארה"ב.
בלי טרור, בבקשה
אילו סיפורים כן פורסמו החודש? באיחור אופנתי, לאחר חודשים של התעלמות מוחלטת מאיומי נסראללה במלחמה, פורסמו סוף־סוף שתי כתבות על הסכם הגבול הימי עם לבנון. עשרות האיומים תפסו מקום שולי בסיכומים, ורק צוין שבישראל מתקיים ויכוח בשאלה אם מדובר בהישג או בכניעה.
שתי כתבות נוספות עסקו ב"אי־שקט" בגדה, אבל התמקדו, כאמור, ב"הרוגים פלסטינים" (לא מחבלים או טרוריסטים), ולא השתהו על מצוקה ישראלית כלשהי. החיסול של פעילי תא הטרור גוב האריות דווח כ"לפחות שישה פלסטינים נהרגו בלילה אלים בגדה".
כותרת אחרת בנושא מאמצי מיגור הטרור ציטטה פלסטינים שמתלוננים "אתם חונקים אותנו" כלפי ישראל, נוכח הסגרים שמהווים ענישה קולקטיבית ולא מאפשרים חיים נורמליים בגדה. הכל נכון – רק שאין אזכור לכך שגם בישראל אין בדיוק "נורמליות" זה למעלה מחצי שנה, ושאם לא יהיו סגרים, יהיו הרוגים ישראלים.
כותרת נוספת בישרה על החלטת אוסטרליה שלא להכיר בירושלים המערבית כבירת ישראל. היא מעניינת משום שכשאוסטרליה הכריזה על חמאס כארגון טרור לפני מספר חודשים, האירוע לא הוזכר ולא דווח. התחושה היא שבמערכת נזהרים ומרחיקים מההנהגה הפלסטינית כל מה שקשור במילה טרור, ומהפלסטינים כל מה שעשוי להחשיד בנטייה לאלימות. כך נוצר עם הזמן עיוורון וחוסר ידע לגבי כל הפן המהותי הזה בסכסוך.
באוקטובר פורסמו שני מאמרי דעה של ברט סטיבנס, כותב בעל עמדות מרכז שמבין את הקשר בין אנטי־ציונות לאנטישמיות, ורואה את ההנהגה הפלסטינית כפי שהיא באמת. במאמר אחד הוא הודה לקניה ווסט שהציף סוף־סוף את בעיית האנטישמיות שהפכה לרווחת. במאמר שני הוא דיבר על הצורך להכיר בערכים של החברה הפלסטינית, לפני שממהרים לדרוש עבורה מדינה.
המאמר התייחס לחטיפת ההומוסקסואל הפלסטיני מישראל ועריפת ראשו, מקרה שכלל לא דווח בעיתון. כלומר, גם כותרת מאמר הדעה לא שיקפה את הדיווח הבסיסי של המקרה המזעזע, אלא רק בישרה על "מוות אכזרי בחברון". כש־90% מהקוראים מסתפקים בכותרת ולא צוללים לטקסט, לך תדע מה הבינו ממנה.
אג'נדה שמחלחלת
בתחילת החודש פורסמה כתבה נחמדה על יום הכיפורים בישראל, שלכאורה נע בין סליחה וכפרה לבין מגרש משחקים ענקי ללא מכוניות ואוטובוסים. אבל גם בכתבה הזו הוכנס בדלת האחורית "סבל פלסטיני". צוטטו בה ערבים ישראלים שיום כיפור פחות בא להם בטוב, כי החנויות סגורות והם מפסידים את הביזנס הפוטנציאלי.
היה בכך משהו מאוד צורם. האם הביקורת הסמויה היא התנגדות לקיום קולקטיבי של חגים יהודיים במדינה היהודית? כי אם לא בישראל – אז איפה כן? דמיינו כתבה על חג המולד בארה"ב שבה כחלק מתיאור רוח החג היו מראיינים יהודים או מוסלמים, שמתלוננים על כך שמכריחים אותם לסגור חנויות.
האג'נדה שדואגת לערבים, בין שהם ערביי ישראל ובין שפלסטינים, נמצאת ברקע כל הזמן ומחלחלת גם כשההקשר אינו טבעי. בכתבה על תחנת הכוח התרמו־סולרית אשלים, תואר מגדל מסנוור שפוצע את העין ומפריע לתושבים הבדואים בנגב.
באופן דומה, לפני הבחירות פורסמה כתבה שהכריזה ש"אזרחים פלסטינים־ישראלים שוקלים אם שווה להצביע". לא תוארה האכזבה העמוקה בציבור הערבי מנציגים מתבדלים חסרי תכלית, ואף שרק שיעור קטן מערביי ישראל מזדהים כפלסטינים (4%־17% על פי סקרים), ה"טיימס" מתעקש לקרוא לכל ערבי "פלסטיני־ישראלי", כולל הבדואים. ההתעקשות כנראה נובעת מאג'נדה, אבל מן הסתם רק מקשה על מי שאינו מכיר את המורכבות הישראלית להבין מי נגד מי.
את תואר האייטם המזעזע מקבלת החודש דווקא כתבה קלילה, שהתמקדה במטבח. היא תיארה פלסטינים שמתאמצים לשמר מתכונים ולהעבירם מדור לדור, כי ישראל "גנבה להם את האוכל". כן־כן, זה אמיתי. במקום לתאר את היופי בהשפעות בין־תרבותיות, או יהודים שגלו במשך 2,000 שנה והושפעו גם ממאכלים מרוקאיים, טריפוליטאיים, עיראקיים או חלביים, רואיינו פלסטינים שהתלוננו שהישראלים גנבו להם את הבעלות על אוכל מזרחי.
את המקום השני מקבל מאמר דעה שנכתב על ידי ילידת נווה שלום (כפר שיתופי שבו מתגוררות משפחות יהודיות וערביות) שהייתה בסביבת הבר בדיזנגוף בליל הפיגוע. היא לא נפצעה, אבל תיארה את הטראומה שעברה, רק שבמקביל הסבירה שהיא מבינה ללבם של המפגעים ואפילו קראה להם "לוחמי חופש". מכל נפגעי גל הטרור השנה, זוהי הכותבת שנבחרה כדי לייצג נקודת מבט ישראלית.
סוף תקופה
חודש אוקטובר היה מהותי משלוש סיבות. הראשונה היא שיעור הכותרות השליליות שהגיע לשיא מתחילת השנה – 77% מתוך 22 הכותרות הציגו את ישראל באור שלילי. הסיבה השנייה היא שאוקטובר היה חודש שיא מבחינת הכותרות המושמטות – ככל שהתרבו הפיגועים (והם התרבו), כך גדל היקף המידע המושתק, שלבסוף הגיע ל־45 כותרות מרכזיות על איומים על ישראל שזכו להתעלמות.
הסיבה השלישית היא שאוקטובר, כך נראה, היה החודש האחרון שבו ישראל זכתה לעדנה. הכתבות שהחלו להתפרסם מאז ליל ה־1 בנובמבר, עם ההבנה שנתניהו ירכיב את הממשלה הבאה, מחוזק במפלגות החרדיות ובאיתמר בן גביר שסחף לעברו 14 מנדטים והיה למפלגה השלישית בגודלה בישראל, הבהירו את המגמה מעכשיו.
במשך עשרה חודשים ברציפות תיארתי כאן סיקור שלילי והשמטת מידע סיסטמטית לגבי המציאות בישראל, בלי להבין שלמעשה זה היה הסיקור הטוב ביותר שישראל יכולה לקבל ב"ניו יורק טיימס". הסיקור מינואר ועד אוקטובר 2022 התרחש כשבישראל שלטה ממשלה מעורבת שכללה שתי מפלגות ימין, שתי מפלגות מרכז, שתי מפלגות שמאל, ולראשונה בהיסטוריה גם מפלגה ערבית.
במרקם הנוכחי של החברה הישראלית על גווניה, אין סיכוי לממשלה ליברלית יותר מהמתכונת הזאת. אך הסיקור היה שלילי לפחות בחציו, כלל התעלמות מופגנת מכל האיומים על ישראל, וגימד את חמאס, הג'יהאד, חיזבאללה, איראן, או כל ישות שלאחר 74 שנים של קיום ושגשוג עוד מייחלת לחיסולה של ישראל. כך סוקרה ישראל בתקופתה של ממשלה שה"ניו יורק טיימס" אמור לאהוב.
יש להניח שמעתה, כשבישראל תכהן ממשלת ימין מלא־מלא, מונהגת על ידי דמויות קיצוניות שלא יורדות טוב בגרון גם להרבה יהודים פרו־ישראלים, הסיקור יהיה גרוע בהרבה. כבר בשבוע הראשון של נובמבר פורסמו ב"ניו יורק טיימס" מאמרים מזועזעים וחריפים מאין כמוהם, ובראשם טור דעה של תום פרידמן שכותרתו "ישראל שהכרנו איננה עוד".
השאלה אינה אם הוא צודק או לא. הרי גם בישראל רבים חשים כך. אבל המשמעות היא שהסיקור השלילי בעליל עד סוף אוקטובר, התרחש בתקופה ה"טובה". כלומר – המסקנה העצובה היא שמבחינת ה"ניו יורק טיימס", ישראל תזכה לסיקור שלילי ולא באמת משנה איזו ממשלה תכהן כאן. איך תתמודד הממשלה הבאה עם האתגרים העצומים של ההסברה?