אומנם שילוב של נסיבות חברתיות הוא שהוביל אותי לשם, אבל מעבר לכך, מאז ומעולם קינן בי הרצון לראות את פיסת האדמה הזאת, שהפכה לאחד הסמלים הגדולים ביותר של קרבות מלחמת העולם השנייה - וזה לא שאין תחרות. בתודעה ההיסטורית הקולקטיבית של המנצחים, התקבעה צרפת כמשתפת פעולה, או לפחות כמי שלא נלחמה מספיק על חירותה. הביקורת הזאת, הגם שיש לה על מה להישען, עושה עוול לרבים. לאו דווקא כאלה שהיו לוחמים גדולים בשורות הרזיסטאנס, אלא למיליונים שהיו עורף אזרחי ונטחנו בין הכובשים למשחררים.
העניין הוא שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים - ועל כן אנחנו מכירים לא מעט סיפורי גבורה של חיילי בעלות הברית הנוחתים בנורמנדי (את “להציל את טוראי ריאן" אני מסוגל לראות שוב ושוב - ובכל פעם לדמוע בסצנת הסיום בבית הקברות לחללי המלחמה ההיא), אבל מעט מאוד סיפורים על מה שאירע לאוכלוסייה האזרחית של נורמנדי.
ברשותכם נעצור כאן. אל נורמנדי היפה, ארץ התפוחים (לא בכדי סיידר וקלבדוס הם המרעננים הרשמיים שלה) נשוב בשבוע הבא. עד אז נדבר על השכנה מדרום־מזרח, על איטליה.
מפניכם אין לי צורך להיחבא אל הכלים - אני מחשיב את עצמי לאיש העולם הגדול: קרוב ל־45 שנים של מסעות בעולם - תחילה קצרים עם ההורים, בהמשך ארוכים עם עצמי, ושוב קצרים עם בת הזוג והילדים - הפכו אותי למי שסימן “וי" כמעט על כל מונומנט היסטורי או עיר מרכזית, מניו יורק ועד בייג'ינג, מהחלק הפיני של לפלנד ועד לאוסטרליה. מריו דה ז'ניירו ועד מוסקבה, כולל לא מעט תחנות בדרך. לחלק מהמקומות הללו הקדשתי ביקור, דרך חלקם רק עברתי, ובאחדים (כמו סידני, אוסטרליה או האי היווני “שלי") חייתי פרקי זמן של כמה חודשים.
לא בא כל המסע העולמי הזה אלא כדי לומר ששום דבר לא הכין אותי לביקור בבולוניה, שחתם את חודש החגים. בפרפרזה על עגת מאמני הכדורגל, שאחרי ניצחון מוחץ של 5-0, מציינים שהיו מעדיפים לנצח חמש פעמים 1-0, אומר שהייתי מעדיף לחלק את כל ימי החופש שכפו עלינו החגים השתא, כדי להאריך משהו כמו 20 סופי שבוע.
ייחודה של בולוניה הוא שאין לה כמעט ייחוד.
נשמע מטומטם? ובכן, זה רק מפני שעוד לא ביקרתם בה. קצת כמו תל אביב (אם כי בסטייל שונה לגמרי) היא כובשת אותך, ולא בעזרת שכיות חמדה ארכיטקטוניות אלא בהווייתה המקסימה. אל תמהרו להסיק מכך שהעיר אינה יפה: היא יפה מאוד, רק שאין בה הדואומו של מילאנו או של פירנצה, הוותיקן ברומא או חופי הפלא של דרום איטליה. ואם תל אביב עושה את זה בעזרת חירות מינית, לבוש מינימלי ודרינק אחד יותר מדי, הרי שבולוניה עושה את זה בסגנון אירופי - מכובד הרבה יותר, גם אם לא מעונב.
סייג אחד אציב בכל זאת לפני שאמשיך לספר בנפלאותיה של בירת חבל אמיליה־רומנה: שומר כשרות ירחק. הבולונזים מוסיפים שומן חזיר אפילו לקינוחים. על כן מי שמקפיד על מזונותיו ייאלץ להסתפק בפירות ובשימורים.
אשריי, אפיקורס אני - ועל כן עטתי על דוכני המזון שבשוק ועל מסעדותיה של בולוניה כמוצא שלל רב. אומנם הקדשתי רגע של תרבות לביקור במבנה האוניברסיטה (האוניברסיטה בבולוניה נוסדה במאה ה־11, משמע ותיקה אף מאוקספורד ומקיימברידג'. המבנה שבו ביקרתי הוא מהמאה ה־15), אבל בשאר הזמן נתתי לתפקודי הכבד שלי להוביל אותי ברחובות, בין פרוסה של מורטדלה לאחת של פרשוטו, או גוש קטן וטעים להפליא של גבינת פרמזן. פה ושם אפילו פסטה טרייה ודגים שרכשתי בשוק שמתחת לדירה השכורה, שבמטבחה התקנתי סעודות מפוארות וטובלות ביין.
אבל אפילו חומרי הגלם המופלאים בלבה הפועם של איטליה לא מסבירים את סוד קסמה, אלא העובדה שכל העיר, ליטרלי (ומדובר בעיר ששומרת על נעוריה בזכות המוני סטודנטים), נמצאת בחוץ כל העת, שותה ואוכלת - ואז שותה עוד קצת, רק כדי לתת לגוף לנוח לקראת הביס הבא.
אם עד לא מזמן סברתי לתומי כי “אפרטיבו" פירושה דרינק ונשנוש קטן לפני ארוחת הערב, אזי גיליתי שתושבי בולוניה יצטרפו בשמחה גם לאפרטיבו של לפני ארוחת הבוקר, הצהריים או בין הערביים: מעולם לא ראיתי מקום שבו כולם שותים כל היום ואף אחד אינו משתכר.
נדמה לי שאין מישהו שלא הגיע אי־פעם לארץ זרה וחשב לעצמו: “הייתי יכול לחיות כאן". רק שלרוב מדובר בגחמה יותר מאשר תוכנית סדורה. בולוניה, עליי להודות, הצליחה לבלבל אותי כהוגן, אבל לכך מוטב אולי להקדיש את הטור הבא, זה שאכתוב אליכם מנורמנדי, בעודי מנסה בכל מאודי להציל את טוראי קיפניס.