בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מוטרד עד מאוד מהעניין של אובדן התשוקה. לא, ראשים מלוכלכים, לאו דווקא באזור ההוא. אלא כקונספט כללי - התשוקה לחיים. היכולת להתלהב, לחוות חוויות חדשות, להפתיע את עצמך. בגיל 53, כל אלה כבר לא מובנים יותר מאליהם.

אומנם התמזל מזלי, ואני עוסק בתחום שמספק ריגושים לרוב, וגם מימוש של חלומות - כל סרט או הצגה שיוצאים אל העולם הם זריקת אדרנלין היישר לעורק הראשי - אבל כמו בכל דבר בקיום האנושי, בסוף מתרגלים גם לזה. ומינון הריגוש חייב לעלות כל הזמן, כדי לשמר את הרף הגבוה של המיית הלב. כך שלאט־לאט הולכת ומתגנבת לי אל תוך העורקים סוג של לאות מסוכנת. עייפות החומר, אם תרצו. במשינאית מדוברת, אני מתחיל להרגיש כמו תאונה, אבל ממשיך להתנהג רגיל.

הצצה במרבית האנשים בני גילי שאני מכיר (זהירות, הכללה) רק הופכת את התחושה לחמוצה עוד יותר. כי עבור רובם, אחרי שחצית את גיל 50 אתה נמצא מעבר לשיא כמעט בכל אספקט. מקצועי, גופני, רומנטי ובהרבה מובנים גם נפשי. בעיקר, באזורי אותה תשוקה. קשה לי להשתחרר מהמחשבה שמבחינה אבולוציונית, הסיפור שלנו אמור להגיע לכדי סיום בעשור השישי לחיינו.

ברגע שמילאנו את הייעוד של להביא ילדים לעולם, ואז ללוות אותם עד שהם מגיעים בעצמם לגיל הפריון, אין בנו ערך של ממש. פרט, כמובן, לסבתות רוסיות, שמגדלות את המשפחה עד ליומן האחרון. והתוצאה היא שהרפואה המודרנית ותנאי החיים המשופרים יצרו שכבות גיל שלמות שמתקיימות באופן כמעט מלאכותי. במילים אחרות, אם לסכם את הדיון המעט מורבידי הזה, אני אמור להיות כבר מזמן מעבר לשיא. אז איך לעזאזל מצליחים עדיין למצוא טעם ותשוקה, כשאתה במורד?

באופן אישי, הדכדוך הזה משולב אצלי בעובדה שכבר כמה שנים טובות אני לא מצליח ליהנות ממה שפעם הבעיר בי את האש - תרבות חדשה. ובעיקר, מוזיקה. כל עולמי הצטמצם לכדי בינג'. אומנם הטלוויזיה נמצאת בעידן מוזהב, אבל הצפייה בה לא מסוגלת לספק באמת את עוצמת החוויה של התאהבות בשיר חדש, או צמרמורת קולקטיבית בהופעה חיה. עצם המודעות שלי לבעיה לא עוזר, כי במרוץ החיים תמיד אכנע לבהייה בסדרה חדשה על פני האזנה לאלבום עם עשרה שירים חדשים. אני מנסה לנחם את עצמי בעובדה שכל עולמי המקצועי מבוסס על יצירה, אבל עצמי לא משתכנע. הוא רעב לריגושים חדשים, וכבר לא יודע יותר איך לאתר אותם.

אבל בסוף השבוע האחרון נמצאה לי גאולה. נסעתי לפסטיבל הג'אז באילת, בעיקר כדי לספק הסעה, לינה, תזונה וכו' לאחד מבניי שיחיה - חובב ג'אז אמיתי, בניגוד לאביו. ומצאתי את עצמי נוכח בשבע הופעות שונות, רוב הזמן לבד (הוא העדיף, משום מה, לבלות עם חברים שפגש שם), מול אומנים שמעולם לא שמעתי עליהם ואותם, בז'אנר שהוא לכאורה זר לי לחלוטין. בקיצור, אפס ציפיות. אלא שכבר במהלך ההופעה הראשונה, של הפלא הבריטי המכונה ג'ייקוב קולייר, הבנתי שתי עובדות.

האחת, שמה שמכונה היום ג'אז הוא בעצם כותרת רחבה מאוד ל־וואו, כזה עוד לא שמעתי! כלומר, מישמש מקורי של סגנונות והשפעות, שלא מוותר על המטרה הבסיסית של לענג את הקהל (קולייר, ספציפית, הוא קוסם־על בימתי, שאני יותר מממליץ לנסות לראות בהופעה. והפסטיבל בכללותו היה מצוין). והשנייה, שגם בגילי המתקדם אני עדיין מסוגל להפיק מהגרון צעקות “וואו!" למול מוזיקה חדשה.

המסקנה היא כמעט קלישאית, כאילו נלקחה מספרי אימון עצמי בנאליים במיוחד, אבל היא בלתי נמנעת: כדי לשוב ולמצוא את התשוקה, אתה חייב לצאת מאזורי הנוחות שלך. בכל המובנים. וגם להשקיע בזה מאמץ. בגיל 16 הייתי מתעלף רק למשמע ריף גיטרה חדש ברדיו. היום אני צריך לנסוע עד אילת ולבודד את עצמי מכל מה שאני מכיר כדי לשחזר את אותו ריגוש. אבל היי, הוא עוד שם! 