זה סיפור על תפניות, טלטלות וסערות. וכשנדמה היה שהרוח והים סחפו איתם כמעט הכל, הוא קם מבין הגלים והפך לסיפור על אי של אי־ויתור. התמדה אנושית, בדיוק כמו במשל על הצפרדעים שיצאו למרוץ בזמן שהקהל ניסה להניאן בקריאות “עזבו, לא ילך לכן". רק אחת, החירשת מביניהן, שלא שמעה את צעקות ההחלשה והבוז, הצליחה להגיע אל קו הגמר.
ב־2 באפריל 1987 נכנס דדי (עודד) שיינבליט בן ה־22, בנם של ננה, גיורת ספרדייה, ושאול, ספן אילתי, לצלילת חובבים בעומק 50 מטרים ולא שב ממנה. על שיברון הלב של המשפחה אין בכלל מילים. קרוב למקום שבו נעלם, החליטה משפחתו להקים פסל לזכרו במימון עצמי. היא פעלה להצבתה של אנדרטת גלים יפהפייה בקצה מזח השיט במרינה הצפונית, מול מזח סירות הזכוכית. האנדרטה, כמו כל זיכרון שאינו מתוחזק, נשכחה מלב הרשות המקומית והושחתה במהירות, הפכה לבית שימוש ציבורי ולתחנת מעבר של דרי רחוב וביום מן הימים צמח לצדה קרון לקליטה סלולרית של חברת תקשורת גדולה.
החיים היומיומיים עם האובדן, מול הים שלקח את דדי היו משא כבד מדי למשפחתו, ובתחילת שנות ה־90 עזבה המשפחה את הארץ לחירונה שבספרד. לפני כשבע שנים, באחד ממפגשי בוגרי קורס נ"ה חובלים, חילק סא"ל במיל' אריאל ברזילי דף “יזכור" לדדי ל־50 החבר'ה שהגיעו. הם לא היו חברים קרובים במיוחד. דדי הדיח את עצמו מקורס חובלים והצטרף לחיל אחר, אבל הדחף לספר על אודותיו של מי שהיה חלק מהם גם לפרק זמן מסוים, לא הרפה. במפגש החליט ברזילי להקדיש את השנה הקרובה לשיפוץ האנדרטה המוזנחת.
לא היה לו מושג שהמשפחה ניסתה וקיבלה כתף קרה מהרשות המקומית, הוא לא ידע שהיו עוד שניסו ונתקלו בקירות של ניכור. ברזילי החליט שהוא לא עוצר וביקש מכל מי שהכיר להרים טלפון אל ראש העירייה דאז ואל אשתו, אל מנהל החברה הכלכלית אילת אבי כהן ולהזכיר את עובדת קיומה של האנדרטה לזכרו של דדי, ואת החובה לשפצה, כמו שקובע החוק.
ההתמדה השתלמה: אנדרטת הגלים המוזנחת נהרסה והאומנית האילתית סמדר כרמלי נרתמה גם היא, וביום ההולדת של דדי, בדיוק שנה אחרי, בנובמבר 2016, נחנך פסל סביבתי חדש. אתר “מבקרים את דדי" המה חיים: כל מי שהגיעו לאנדרטה, הצטלמו על הרקע שלה והעלו את הצילום לדף הפייסבוק שחבריו פתחו לזכרו. חברתו לכיתה, הזמרת פזית נוני, הלחינה והקליטה שיר נוגע ללב על סיפור חייו, והחברים סייעו להוציאו אותו להשמעה ברדיו. כותרתו: “ילד של ים" למילותיה של איריס אשוח, שהייתה חברתו של דדי בזמן שנעלם.
המציאות, כמעט תמיד, רוקמת בינה לבין עצמה תוכניות משלה ולפעמים היא יודעת להיות נבזית וצינית. סערה דרומית נדירה עם גלי קיצון וסחף של חול שפקדה את אילת באחד מימי הקורונה בחודש מרץ 2020, החריבה את כל מה שנקרה בדרכה: תשתיות, חופים ואלמוגים. גם הפסל לזכרו של דדי נעקר מבין הגלים ונמשה עד לפתח מועדון השיט של אילת, במקום שבו התבלט בכישורי השיט שלו.
“לא ראינו ברירה אחרת. החלטנו להקים פסל נוסף לזכרו", מספר לי ברזילי. החברה הכלכלית אילת התגייסה הפעם במהירות. בשנה וחצי האחרונות התחילה המלאכה מחדש. גם הפעם, לקחה על עצמה את מלאכת עיצוב הפסל החדש הפסלת סמדר כרמלי. הבחירה בצורה מופשטת עם אפיונים של חלוק נחל, היא מסבירה, נבחרה מתוך המשיכה הטבעית שלנו לגעת באבן שנשחקה, נעימה למגע ולליטוף. בטבע אנחנו פוגשים חלוקים קטנים יותר, ההגדלה נעשתה בכוונה לאפשר לחבק, לקבל נחמה ולהרגיש קרבה עבור המשפחה.
במקום האחרון שבו דדי היה על רקע מפרץ אילת. גוני הנחושת והטורקיז המוכרים מהאזור יושמו על גבי הבטון כדי לדמות עומק ופנימיות צבעונית המתמזגת עם הנוף. ליד הפסל הוצב שלט ועליו מילות השיר “ילד של ים".
היום יום הולדת 57 לדדי שיינבליט. הבוקר (שישי) נחנך הפסל החדש לזכרו עם תזכורת ארץ־ישראלית. תזכורת על יופיה, על מכאוביה, ועל התקווה שיש בה.