אחד הדברים שעומדים תמיד בין מי שמבקר בצרפת לבין תושביה הוא השפה. פעם, עד לפני משהו כמו 50 שנה, היה מדובר בקטע אידיאולוגי: גם אנחנו היינו אימפריה, חשבו לעצמם הצרפתים, אנחנו המצאנו את השיטה המטרית ואת גוגל של העולם הטרום־דיגיטלי, האנציקלופדיה. מבט חטוף על המחסנים בלובר יבהיר ששדדנו את אוצרות התרבות של כל עם שאותו כבשנו לא פחות טוב מכל מעצמה אימפריאליסטית אחרת. ובנוסף, הנוף שלנו יפה יותר, האוכל שלנו הרבה יותר טעים והיין, הו היין - אז למה שנדבר אנגלית?
גם אם כל זה נכון (וזה נכון כמובן), מה שהצרפתים לא הבינו הוא שלא רק שהמנצחים הם אלה שכותבים את ההיסטוריה, אלא שהם עושים זאת בשפתם, ועל כן הסירוב לא רק לדבר אנגלית אלא אפילו ללמוד אותה, הפך אותם למדינה קצת מבודדת, תכונה שכאשר מצרפתים אותה ליכולת המופלאה שלהם לעסוק בשלהם, גרמה לצרפת להפוך למדינת אי.
עת נכפו עלינו סגרי הקורונה, דיברו רבות על היותה של ישראל מדינת אי. כלומר לא במובן הגיאוגרפי, אלא במובן שרוב גבולותיה סגורים ויש לה שער כניסה אווירי אחד ושלושה נמלי ים, כולם מפוקחים היטב על ידי רשויות הביטחון. אלא שישראל היא הכל חוץ מאי: אנחנו צופים בסרטים וסדרות בשפת המקור (אני אפילו לא יודע אם זה היה מתוכנן, אבל העשייה הגדולה ביותר למען החינוך בישראל היא ההחלטה שלא לדבב את שידורי הטלוויזיה למבוגרים, כמו בספרד, צרפת, גרמניה וספרד למשל). אנחנו טסים לחו"ל יותר מכל אומה אחרת ומאמצים טרנדים עולמיים בצורה שלפעמים מעוררת השתאות ולפעמים משקפת פרובינציאליות, כמו מתעשר חדש שממהר לענוד רולקס מוזהב וללבוש חולצה שעליה מוטבע בענק הלוגו של דולצ'ה וגבאנה, כדי שאף אחד לא יחמיץ את העובדה שהביא את המכה.
אז לטוב ולרע, אי אנחנו לא. ואם תרצו, זה מה שיציל אותנו מההסתגרות שלה מייחלים חלק ממרכיבי הממשלה הנוכחית: ישראלים מתים על יהדות, אבל רק עד שתמנע מהם שופינג של כריסמס בחו"ל. כל זה נכון חבר, אמרתי לאנתרופולוג שבי, אבל מצד שני - אם תרים לרגע את העיניים מהחול הזה שאתה צועד עליו בטרוביל, נורמנדי, ותסתכל קצת מסביב, אולי בכל זאת תבין. הים הנסוג בשפל חשף צדפים מרהיבים, מעליהם עפים שחפים בגודל של תרנגולות, הבתים שעומדים פה כבר מאות שנים יפים כמו שאנחנו לא נדע לבנות לעולם והמסעדות, מה תגיד עליהן?
בצד אחד שלהן פורקות סירות את הדגה הטרייה, ומהעבר השני היא כבר מוגשת לסועדים, כך שאפילו משאית קירור לא מעורבת בתהליך. אז עם יד על הלב, מר אנתרופולוג, אתה היית טורח בכלל ללמוד שפה אחרת, לא כל שכן לנסוע למקום אחר אם זה היה ביתך? הרי כל מה שנדרש כאן הוא לחצות את הכביש לבולונז'רי ולרכוש בגט טרי, להצמיד אליו פרוסת קממבר (העיירה קממבר נמצאת מרחק נסיעה קצר מכאן, אבל אזהרת מסע: הריח דבק בבגדים!) לפתוח בקבוק שמתאים לבוקר ולגבינה, נניח איזה סוביניון בלאן נחמד, להתיישב על המזח ולהביט אל האוקיינוס, כשהחרדה הכי גדולה שלך היא שאחד השחפים ימאס בבופה שהותיר אחריו השפל ויעוט על הבגט שבידך (אל תשאלו איך אני יודע).
אנא אל תסיקו מהכתוב לעיל שלתושבי טרוביל סור מר אין דאגות: לפעמים צריך לתזמן את התיאבון כך שלמרות הגבינה השמנמנה בבוקר, לא תאחר לצהריים. שכן קורה לעתים, בעיקר בימי ראשון, שהצדפות הטעימות נגמרות כבר ב־12 בצהריים! עניין שבניגוד לזוטות כמו פלישה גרמנית למשל, עלול לגרום למהומה רצינית.
זאת ועוד: מה תגידו על מחירי הקלבדוס, ברנדי מתפוחים שהוא גאוות האזור? במסעדות ובברים כאן הוא נמכר לרוב (בדרגת יישון בסיסית) תמורת כ־6.5 אירו, שזה כמעט כפליים ממחירו בפריז הרחוקה מכאן מאות קילומטרים (שזה קצת כמו להיכנס לסופרמרקט בלונדון ולרכוש אבוקדו מתוצרת ישראל בחצי מחיר מעלותו בסופרמרקט בתל אביב. גם כאן, אנא אל תשאלו איך אני יודע).
ולא רק לתושבי העיירה הציורית הזאת יש טרדות קיומיות, אלא גם לגבר אחד, שבשבוע שעבר מלאו לו 53 ושהחליט לא לציית לתכתיב שלפיו זה הגיל הנכון לברך על מה שיש, להשלים עם מה שלא יהיה לעולם - ובלילות המתקררים להתכסות בשמיכת חייך ולשקוע בשינה מתוקה ונטולת דאגות.
אם קיווה ילד היום הולדת שעל רקע העיירה עם המסעדות הטובות כל כך והאנגלית הרעה כל כך ימצא איזו שלווה, הרי שדווקא על רקע הפסטורליה הזאת געשה נפשו, מנתבת אותו בהתחלה אל הבר הבא, לעוד כוסית של קלבדוס שאולי תשקיט את הסערה ואולי להפך, רק תעורר עוד את יצר הנדודים ותתווה את דרכו הלאה, אל היעד הבא.