מילה הלוהטת ביותר בימים אלה בישראל היא "נרמול". זו מילה שמבטאת את ההגעה לקונצנזוס של מה שהיה עד כה מחוצה לו. למשל, הסרטונים האלימים של נאור ציון. הם מנרמלים תופעה חדשה של אדם מוכר, קומיקאי, שפן חדש מתגלה באישיותו. במקום להצחיק ולבדר, הוא מקלל, מתעצבן ומאיים. נאור ציון מנרמל את האופציה של הסלב לחטוף את החרופ. בסרטון הראשון נרשם הלם, שהלך וקהה עם השנים ועם הסרטונים הנוספים. 

גם האיש שמתקרא סיימון לבייב, ומכונה "נוכל הטינדר", מנורמל על ידי התקשורת, שעוזרת לו להפוך את הנוכלות לאירוע שובבי עם גוון קוריוזי. התקשורת הופכת את הטיפוס הזה לגיבור תרבות לגיטימי. זה התחיל בנטפליקס, בסרט דוקו, ומסתיים בראיונות משועשעים אצל גדעון אוקו. התקשורת לא רק מנרמלת, היא מכשירה ואף מדרבנת. 

אילה בן גביר נרמלה את האקדח כנשק נשי לגיטימי במרחב הציבורי. התמונה הראשונה עוררה הלם כללי, שהפך לבהלה מקומית, אחר כך גיחוך, ואז מערכון ב"ארץ נהדרת", שהמשיך בהבנה ולבסוף אדישות. אלה ששת שלבי הנרמול בחברה הישראלית. מי שעובר בימים אלה תהליך מואץ של נרמוליזציה, בחסות סוכני נרמול מחברון סיטי, הוא הרוצח ברוך גולדשטיין. שמו עלה השבוע פעמיים: מרואיינת ב"כאן מורשת" תיארה אותו כמי ש"ניסה להגן על יהודים ובעצמו נהרג, השם ייקום דמו", ובעצם הצדיקה רצח של 29 בני אדם, בלי שאיש באולפן יתקן אותה.

הזוג בן גביר, שתמונה של גולדשטיין הייתה תלויה בסלונם, סיפרו שאת הדייט הראשון עשו על קברו של "רופא הילדים". פעם ראשונה הוא מוצג כקורבן טרגי, ופעם שנייה, קברו הפך ליעד רומנטי. אם נמשיך בקו הזה, בדור הבא הוא ייזכר כיאנוש קורצ'אק של עולם הרפואה. גם ג'פרי דאהמר, בזכות סדרה פופולרית, הפך מרוצח סדרתי נשכח לתחפושת מבוקשת לחג. זו תקופה מחרידה שבה כל אירוע הזוי, תופעה קיצונית או טבח מזעזע יכולים להתקבל לבסוף בהבנה או גג בהרמת גבה.         

האיש שיצא נגד נרמול השבוע הוא העיתונאי מואב ורדי. בראיון עם הזמר מאלומה, הטיח בו את העוולות שעשתה קטאר בהכנות למונדיאל, תוך שהוא מנמק את השאלות שלו ב"אני בטוח שזה מה שאנשים חושבים" ו"זה מה שאנשים היו רוצים לשאול", בזמן שהזמר עוזב את האולפן המאולתר, נבוך וזועם. 

ורדי התעניין איך זה שזמרים אחרים כמו דואה ליפה לא הסכימו להופיע במונדיאל, ודווקא הוא הגיע בשמחה, ובעצם הגעתו כאילו מלבין את הפגיעה בזכויות האזרח במדינה.  מואב ורדי הוא שליח הערוץ שלקח על עצמו את שידור המונדיאל, שמשתתף בחגיגת הכדורגל העולמי, ושמפיק ממנה רייטינג, חסויות ושידורים בלעדיים - זאת אף על פי שבדרך נהרגו כ־6,500 פועלים שבנו את האצטדיונים ומתקני הספורט בקצב מטורלל. ורדי עצמו משמש בתפקיד שדר, בדיוק באותו מקום שבו מאלומה משמש זמר. כל אחד מבצע את תפקידו. 

את הדברים שוורדי שואל, הוא יכול היה להפנות גם לעצמו וגם לערוץ ששלח אותו. הוא מתארח במדינה ומתריס נגדה. מכניס אצבע בעין לזמר בינלאומי, מציק ושואל שאלות קנטרניות, תוך שנפשו אולי מנטרת משמחה, כי הוא יודע שהראיון יהפוך לוויראלי ועתיר צפייה. 

מואב ורדי הוא חלק מתופעה משונה בערוץ הממלכתי של זלזול בתרבות הפופ. מדוע דווקא הוא - שאינו חי כדורגל ולא נושם מוזיקה - נשלח במימון של הקופה הציבורית לסקר את גביע העולם ולראיין זמר, מלחין ושחקן. באותה מידה, בזמן האירוויזיון האחרון, היה תמוה ששדרי החדשות כמו אסף ליברמן ועקיבא נוביק, נשלחו לשדר ולסקר את תחרות הזמר האירופית. בדיוק כמו שאף אחד לא מדמיין שייתנו למשה דץ לראיין את ישראל כ"ץ, למה זה עובר חלק שעקיבא נוביק מהגג על קונצ'יטה וורסט? 


בשגרה, ורדי מתעסק במלחמה בתימן ובשינוי השלטון בבריטניה, ופתאום מוצא עצמו בחגיגת כדורגל עם זמר לטיני, ודווקא אותו הוא משפד על מזבח התקינות הפוליטית ומאשים אותו בנרמול המשטר הקטארי הדכאני. העולם המערבי לובש מותגים שמיוצרים על ידי ילדים נטולי זכויות שעובדים בשכר מינימום בסווטשופים. קטאר היא לא הראשונה לקפח זכויות אזרח, להגביל להט"בים ולנסות לקנות הלבנה בכסף, ומי שאשם בכל זה אינו הזמר הקולומביאני בן ה־28. במקום לעשות כתבה על קטאר האכזרית, ורדי חשף את החוצפה והצביעות הישראלית.