משהו: האדם מופעל על ידי אידיאלים. רובם יתבררו כמוטעים בעיני בני האדם שיבואו אחריו.
טכנאות רדיו
לחצתי על הכפתור שמדליק את הרדיו, שמעתי סמוטריץ'. עברתי תחנה: סמוטריץ' ובן גביר. עברתי עוד תחנה: סמוטריץ'. הבאתי את הרדיו לתיקון, הטכנאי אמר "בוא נראה מה הבעיה עם הרדיו הזה", הדליק, שמע סמוטריץ'. אמר: "תראה, אני יכול לשלוח את הרדיו לבדיקה, אבל חבל. הרדיו שלך בסדר גמור".
אזרבייג'ן איתנו
מותר גם לשמוח כששומעים את החדשות? קרה לי. בחדשות אני שומע שהפרלמנט של אזרבייג'ן קיבל החלטה לפתוח שגרירות בישראל. הישג של ממשלת לפיד.
נזכרתי בהרבה דברים. בשנת 2006 שלחתי הודעה כזו ליקירי: "אני נמצא באזרבייג'ן (באקו) מיום 3 בספטמבר עד 5 בספטמבר, ואז עד 11 בספטמבר במוסקבה, רוסיה".
הזמינו אותי ליריד הסופרים הבינלאומי במוסקבה, יחד עם סופרים אחרים, כי אז תרגמו לרוסית ופרסמו פרקים מרומן שכתבתי, ואז כאשר בשגרירות ישראל בבאקו שמעו שסופרים ישראלים נוסעים למוסקבה, הם ביקשו שנעצור בדרך בבאקו. זה היה המפגש הראשון שלי עם מדינה מוסלמית שיעית.
היה לי עניין מיוחד בבאקו כי הרומן המדובר ("מקום קטן עם דבי") התרחש גם על שפת הים הכספי, בממלכת הכוזרים. באזרית קוראים לים הכספי ים הכוזרים. היו לנו שם פגישות עם סופרים, סטודנטים, חילקו אותנו לראיונות עם עיתונאים. אני לקחתי בגד ים מתחת לבגדים וביקשתי שיתנו לי רבע שעה לשחות בים הכספי, ים הכוזרים. הלו"ז היה צפוף ולא מצאו זמן. כל הזמן נדנדתי, ובסוף מישהו סיפר לי: "אומרים בטלוויזיה של אזרבייג'ן שיש כאן סופר ישראלי שרוצה לשחות בים הכוזרים". הצלחתי רק להציץ בים.
פגשנו גם את ראשי אגודת הסופרים האזרית בבית הסופר של באקו. הופתענו לגלות שהם מכירים היטב את הספרות הישראלית, ואפילו תרגמו בחוברת מיוחדת לקט מספרות ישראל המודרנית. הם הביעו את אהבתם לישראל. חשבתי שמדובר בדברי נימוס מקובלים, ואמרתי להם: "אכתוב את הדברים הטובים שאתם אומרים על ישראל בעיתון, עם השמות שלכם". הם אמרו: "למה לא". חזרתי לארץ ופרסמתי. המאמר תורגם ופורסם בחמישה עיתונים באזרבייג'ן. זה הוכיח לי שדברי האהבה לישראל היו אמיתיים, ואפילו לא חריגים.
מדובר במדינה מוסלמית שיעית, המדינה המוסלמית השיעית השנייה בגודלה בעולם, אבל בכל מקום שם פגשתי אהבה לישראל, כאמור. באגודת הסופרים באזרבייג'ן, אמרו לנו הסופרים האזרים: "כשתחזרו לארץ תספרו שיש מדינה מוסלמית שיעית שאוהבת את ישראל".
מה אני יכול לעשות? בכל מקום בעולם אני נופל תמיד רק על אוהבי ישראל.
רגע, איך זה שאני מספר שהייתה כבר לפני 14 שנה שגרירות ישראל בארזבייג'ן, ולא הייתה שגרירות של אזרבייג'ן בישראל?
ובכן, ככה זה היה כל השנים. האזרים לא שיגרו שגריר לישראל. מצב לא נורמלי, שעכשיו תוקן.
ההמשך ההגיוני לביקור שלנו היה שאגודת הסופרים העברים תזמין משלחת מאגודת הסופרים של אזרבייג'ן. זה לקח כמה שנים, ארגון תקציב היה הבעיה העיקרית. התגברנו. גם בסיוע משרד החוץ ואביגדור ליברמן שהיה אז שר החוץ, גם בסיוע ח"כ לשעבר יוסף שאגאל שנולד בבאקו, וגם בסיוע תורם פרטי.
בשנת 2011 הצלחתי לדאוג לכך וחמישה סופרים הגיעו משם. אחד הבולטים בחברי המשלחת היה אנאר רזאייב, הידוע פשוט בשמו הספרותי אנאר. אנאר הוא סופר אזרי ששוחרי התרבות באזרבייג'ן ואזרים ברחבי העולם גדלו על ספריו, בהם (בתרגום חופשי) "געגועים לחופשה", "עוצר הגשמים", "נמל לבן", "הקומה השישית של הבית בן חמש הקומות" (הפך גם לסרט), "ימי הקיץ של העיר", "חדר במלון" ועוד.
עוד היו במשלחת הסופרים והמשוררים האלה: נאזים איברהימוב, מזכיר אגודת הסופרים של אזרבייג'ן, מוסטאפה זאדה אזר, מנהל בית ההוצאה לאור "אזרבייג'ן", המשורר פיקרט גודג'ייב, ועורכת המגזין הספרותי "אולקום" גוּנֶל ראזייבה, אישה צעירה, שעוד נחזור אליה.
התחלנו בסיור בבית ביאליק, ואז בבית הסופר במפגש עם סופרים ישראלים ושחקנים שהגישו יצירות מתורגמות מאזרית לעברית של חברי המשלחת (בהמשך פורסמו היצירות גם ב"מאזנים" כתב העת הספרותי של אגודת הסופרים). למחרת נסענו לביקור ב"יד ושם". והיה גם ביקור שלהם, כמוסלמים, במסגד אל־אקצא.
למחרת, יום שלישי 15 בנובמבר 2011, נסעתי איתם למפגש בבאקה אל־גרביה עם אנשי תרבות מקומיים ועם הסופרת הערבייה תמימה כיתאנה. ביקרנו גם במכללה האסלאמית בבאקה אל־גרביה.
הסופרים האזרים אמרו: "בחדשות מראים לנו רק דברים רעים על יחס ישראל לערבים, עכשיו אנחנו רואים את האמת". היינו גם במפגש בכפר הדרוזי דליית אל־כרמל ועוד, ובכל מקום הם פגשו סופרים ומשוררים ישראלים, ולא פחות חשוב, היו מפגשים אל תוך הלילה עם עולים מאזרבייג'ן, מפגשים שאותם הוביל לב ספיבק מאגודת הידידות אזרבייג'ן־ישראל, בעצמו עולה מאזרבייג'ן.
את הביקור הזה לא ראיתם בטלוויזיה. כבר כתבתי בעבר שפנינו לחדשות ערוץ 2 ואמרנו: ראשי אגודת הסופרים של מדינה מוסלמית שיעית מגיעים לישראל. הוספתי שאחת הסופרות, גוּנֶל, היא אישה צעירה ומצודדת, רהוטה ודוברת אנגלית. מצוינת לראיון. אם זה לא אייטם, אני לא יודע מהו אייטם. זה לא היה אייטם בשבילם כי היא לא דיברה נגד ישראל.
ניסיתי לשכנע עיתונאי ומגיש בכיר בחדשות הטלוויזיה באותו זמן, לראיין אותה. בתחילה היה חוסר אמון לדבריי שבכלל יש דבר כזה כמו משלחת סופרים מוסלמים שיעים, ולכן הגיע נציג מההפקה לאירוע איתם בבית הסופר. למחרת בערב הודיעו לנו שהעיתונאי יפגוש את הסופרת לתחקיר מוקדם. היא ואני הפסקנו ארוחת ערב שנערכה לכבודם בבית בכפר שמריהו, ונפגשנו איתו ועם צוותו בבית קפה.
העיתונאי דיבר איתה חצי שעה. נדמה היה לי שכל השיחה נועדה להוציא ממנה דברים רעים על ישראל, נגד הכיבוש, או לפחות לתת לצופים תקווה לעתיד, זאת אומרת שהאהבה הזו לישראל לא תימשך אצל הדור הצעיר של האזרים. זה לא עזר. היא לא נשברה. לא מן הנמנע שזו הסיבה שהראיון איתה לא שודר. היא הבינה מצוין מה קרה, וכך אמרה לי: "הוא רצה שאומר דברים רעים ולא הסכמתי".
פינת השלולית
האהבה שבין הצפרדע לנסיכה חזקה יותר ככל שהנסיכה לא מקשיבה למי שאומר לה שהוא יישאר צפרדע.