אם נתבונן על ההתנהגות של ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו, נוכל להסיק שדפוס ההתקשרות שלו מוגדר כ"לא בטוח". אנשים אלו מעדיפים להימנע מאינטימיות וקרבה, ממעטים במפגשים חברתיים, מתקשים לסמוך על אחרים, מגלים דפוסים חרדתיים ואינם מאמינים שהעולם הוא מקום בטוח - אף שכלפי חוץ הם עשויים להיתפס כחזקים, יציבים ובעלי "עור של פיל".
ברגע שהציפיות של אדם מהסביבה הן שלא ניתן לסמוך על אנשים ושהם יפגעו בו, סביר שהתנהגותו תהיה סגורה יותר, מתגוננת ומהולה בלחץ. לעומתו, ראש הממשלה הנוכחי יאיר לפיד מגלה דפוס התקשרות "בטוח". אנשים אלו נותנים אמון באחר, מסוגלים להראות חולשה, והם לרוב חברותיים, פתוחים לסביבה ובעלי הערכה עצמית גבוהה יותר.
מחקרים שערכו ג׳ון בולבי ומרי איינסוורת' הראו שכתוצאה מהאינטראקציה עם האם, או המטפל העיקרי בשנה הראשונה לחיי התינוק, מתגבש אצל הפעוט דפוס התקשרות שילווה אותו במשך החיים, ובפרט במערכות יחסים משמעותיות.
מעבר לכך שדפוס ההתקשרות ממשיך להשפיע עלינו במהלך חיינו, הוא יקבע את ההתפתחות המנטלית והרגשית שלנו, ואת יכולתנו להתמודד עם אתגרים. דפוס ההתקשרות מושפע מהמידה שבה חש הפעוט שהאם נמצאת שם בשבילו. כשהתינוק לא סומך על ההורה שיספק את צרכיו, אין לו הביטחון להתנסות בעולם שסביבו, והוא נותר צמוד להורה מבלי יכולת לשחרר.
בניגוד לפרויד, שטען שהתינוק צריך שההורים יספקו את צרכיו הבסיסיים, כמו אוכל והגנה, בולבי טען שהצורך בקשר עם ההורים או המטפל המשמעותי אינו נגזרת של דחפים ראשוניים כמו צורך במזון, אלא שזהו צורך בסיסי והישרדותי העומד בפני עצמו ונמצא לפני כל דחף או צורך אחר. זו הייתה טענה חתרנית בעולם הפסיכואנליזה, שגרמה אף להחרמתו.
למעשה, מנגנון ההתקשרות שלנו התפתח כדי לאפשר התפתחות תקינה. תינוקות שהצליחו לשמור על קרבה להוריהם באמצעות התנהגויות כמו בכי, היאחזות בהורה, מצוקה וחיפוש בלתי פוסק אחר ההורה בתגובה לפרידה, יהיו בעלי סיכויי הישרדות טובים יותר.
מדובר בשלושה דפוסי התקשרות. הראשון הוא דפוס בטוח - כאשר התינוק סומך על זמינותו הרגשית והפיזית של המטפל בו ויכול להשתמש בו כבסיס בטוח לחקירת העולם. בבגרות, התקשרות בטוחה באה לידי ביטוי ביכולת לבטוח באחר, לבקש עזרה בעת הצורך ולשתף ברגשות על ידי שימוש במיומנויות תקשורת טובות. אנשים שחוו קשר בטוח בילדותם, יחושו ביטחון שבן הזוג יהיה שם עבורם כשהם צריכים אותו, ולא יפחדו מאינטימיות.
הדפוס השני הוא דפוס חרד או אמביוולנטי - כשהתינוק אינו יכול לסמוך על הזמינות של המטפל, ולכן מפעיל את מערכת ההתקשרות בעוצמה גדולה. הוא חרד מאוד בעת פרידה וחותר לקרבה, אך גם מתקשה להירגע ולתת אמון בזמן השהות עם המטפל. התינוק ממעט לחקור את הסביבה מהחשש להתרחק מהאם, והוא לא מפתח מודל בטוח המאפשר פרידה.
בבגרות, בעלי סגנון זה יחושו פחד מנטישה, לצד חרדה וספקות סביב יציבות הקשרים בחייהם. במערכות יחסים זוגיות, לרוב ייתפסו כבני זוג תובעניים ותלותיים. אנשים אלו מראים ספק מתמיד באהבה של בן זוגם, קשה לספק אותם מבחינה רגשית, והם צריכים חיזוקים בלתי פוסקים לכך שהם אהובים.
הדפוס השלישי הוא דפוס נמנע. הוא מאופיין באיפוק, קרירות ואף אדישות או ניתוק בעת פרידה מההורה. הוא למד לא לסמוך על ההורה שיהיה שם בשבילו. בבגרות, מדובר באנשים אשר נוטים להימנע ממצבים שעלולים להוביל לדחייה, ולעתים אף מבטלים את הצורך באחר ו"מקדשים" את העצמאות שלהם. אנשים עם דפוס נמנע נתפסים כאילו הם לא מעוניינים ביחסי קרבה ו"מחבלים" בקשר ברגע שמתחילה להיווצר אינטימיות, מכיוון שהם למדו שאינם יכולים לסמוך על אחרים.
מחקרים שנערכו על ילדים שחוו לינה משותפת בקיבוצים מצאו שתינוקות אלה הם בעלי אחוז גבוה יותר של התקשרות חרדתית־אמביוולנטית, כתוצאה מאיחורים וחוסר עקביות בתגובה למצוקות בלילה. התינוקות נחשפים כל הזמן לחוסר עקביות בטיפול האמהי, משום שהאמהות פנויות במהלך הימים, אבל נעלמות בלילה. אומנם האמהות לא דוחות את הילדים שלהם (דבר אשר היה מוביל לסגנון התקשרות נמנע), אבל הן לא עקביות בטיפול שלהן, דבר אשר מוביל לסגנון התקשרות אמביוולנטי.
עידן הרשתות החברתיות פתח ערוץ נוסף שבו ניתן לזהות את דפוסי ההתקשרות של המשתמשים. מחקרים שונים שנעשו לאחרונה הראו שניתן לנבא את דפוס ההתקשרות של אדם מתוך אופן התנהלותו ברשתות.
המחקרים התמקדו בעיקר בדפוסי התקשרות לא בטוחים. נמצא שאנשים בעלי דפוס נמנע כמעט לא יזמו קשרים חדשים, ולא הצליחו לשמר את החברויות הקיימות. בנוסף, הם עשו שימוש פאסיבי ברשתות - בעיקר צרכו תוכן, ונמנעו מלחשוף פרטים על עצמם, לפרסם פוסטים או להגיב לפרסומים של אחרים.
בעלי דפוס אמביוולנטי, לעומת זאת, מנסים לפצות על תחושת החסך באהבה שהם חשים דרך קבע באמצעות החצנת התנהגותם ברשתות (acting out). הם מרבים לפרסם פוסטים בעלי תוכן אישי על מנת לקבל אישור לכך שהם אהובים - מה שמוביל לבדיקה אובססיבית של "גילויי החיבה" שהם מקבלים, בדמות לייקים ותגובות. הם נוטים להחליף תשומת לב וירטואלית בתחושות אהבה.
מעבר לאישור לכך שהם אהובים, הם עושים שימוש ברשתות כדי לתת תוקף ליחסיהם הרומנטיים. הם מנסים לפצות על תחושת חוסר הביטחון ביחסים באמצעות יצירת נראות (visibility) של הקשר - פרסום תמונות מחיי הזוגיות. מדובר בניסיון לא מודע לשכנע את עצמם ואת הסביבה שהם מצויים בקשר משגשג. לבסוף, האמביוולנטיים עושים שימוש ברשתות ל"מעקב" אחר בן הזוג, הם מגלים ערנות לכל פוסט, שינוי סטטוס או תגובה שפרסם, ומנסים להבין כיצד זה משליך על האהבה של בן הזוג אליהם.
אם נחזור לנתניהו ולפיד - ביבי מתאפיין בחרדתיות ובקושי לסמוך על אנשים - מה שבא לידי ביטוי בסגנון המנהיגות שלו ובאסטרטגיה שהוא מקדם. יש נטייה להניח שכל מסע ההפחדות שלו מול האיראנים ובקורונה היה רק בגדר ניסיונות להפעיל מניפולציה על הציבור, אבל הוא באמת ובתמים רואה את העולם כמקום מסוכן ומפחיד ליהודים, ורואה עצמו כמושיע.
נתניהו מתאפיין בדפוסי אישיות סמכותנית. אנשים בעלי אישיות זו מפתחים צורת חשיבה נוקשה, שבה העולם מתחלק לטוב ורע, לטובים ורעים. הוא זקוק באופן נואש לאהבת הקהל ולאישורים בלתי פוסקים, ומכאן נובעת המוטיבציה הכל כך גדולה שלו לחזור לשלטון. הוא זקוק לזה כמו לחמצן.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה