בדרך כלל מדובר בחרטוטים של אחרי בחירות, עת ישראלים רבים שולפים את דרכוניהם הזרים או את המשרות שיזכו אותם בג'וב מכניס מעבר לים, באקט שמזכיר אוהדי כדורגל שאחרי הפסד משפיל במיוחד בדרבי, תולשים מעל צווארם את הצעיף ונשבעים שהם עם הקבוצה הזאת גמרו.
רק שהפעם נדמה שמשהו באמת נסדק. התחושה שהדמוגרפיה מנצחת את הדמוקרטיה מעולם לא הייתה חזקה יותר.
"ישראל לא תהיה איראן", אני מנסה להרגיע את סביבתי, שרבים בקרבה כבר משדרים "על המזוודות". דבריי לא נאמרים מהשפה אל החוץ, אני מאמין באמת ובתמים שישראל לא תהפוך - בטח לא בן לילה - לדיקטטורה חשוכה שהדת מדריכה את חוקיה. ובכל זאת, איראן אולי לא נהיה, אבל גם מקום רע בין טורקיה ללבנון, למשל, הוא עתיד קודר למדי.
למה בחרתי דווקא בשתי אלה? כי איך שלא נסתכל על זה, יש קווי דמיון: בשניהם הסיתו מנהיגים פופוליסטים, מחוזקים בכוהני דת, נגד אליטה שהיה לה ייצוג יתר במסדרונות השלטון - ובשני המקרים המוני תומכים תמימים, שבסך הכל רצו שקולם יישמע, מצאו עצמם תחת שלטון שלא אליו ייחלו. את לבנון זה הרס לעד. את טורקיה (שבה החליפה הנהגה מוסלמית "דמוקרטיה" אליטיסטית ששימרה ערכים מערביים בחסות הצבא) זה שינה מקצה לקצה, ובלשון המעטה נאמר שלא לטובה.
המאבק בין ימין ושמאל כמעט שאינו מטריד אותי, ולכן העובדה שאיתמר בן גביר ייכנס למשרד שנתפר למידותיו "המשרד לביטחון לאומי", היא בעיניי לא יותר מביטוי אומלל לשאיפה לגיטימית של רוב אזרחי ישראל: להתחיל לדבר עם הערבים בערבית.
אם ממשלות ישראל לדורותיהן היו עושות את זה, לא היינו נדרשים עתה לליצן שהוא גם עבריין מורשע שלא שירת בצבא, שינהל את ביטחון הפנים של ישראל, כאשר הנכס היחיד שהוא מביא עמו למשרד החשוב הוא בעיקר סגנון מתלהם.
ולמרות פגיעתו הרעה של זה, מי שנלחץ ומחליט להתקפל מכאן, טועה. בפעם הראשונה הוא טועה מפני שדעת הקהל היא מטוטלת. מי שעד אתמול נחרדו מהידרדרות הביטחון האישי, נחרדים כבר היום כשהם רואים מי ממונה לנהל את ענייניה הכלכליים של ישראל. עם כל הכבוד לאיומים מבחוץ, בצלאל סמוטריץ' באוצר ויצחק גולדקנופף בשיכון, בתוספת משה גפני כיו"ר ועדת הכספים, הם איום מסוג אחר, שיהפוך בקרוב למוחשי מאוד. רוצה לומר - למרות התחושה שהכל אבוד, דעת הקהל היא עניין הפכפך.
אבל יש בלבול עמוק יותר: אורזי המזוודות טועים גם כשהם קושרים כתרים לראש המקומות שאליהם הם חושבים להגר. ישראל, על כל מורכבותה המייאשת, היא עדיין אחד המקומות הטובים בעולם לחיות בהם. נכון שיקר, נכון שהדת מעורבת בחיי המדינה יותר ממה שצריך להיות במדינות מתוקנות, נכון שיש איום ביטחוני מתמיד, אבל בכל הקשור בנושאי פנים, ישראל אינה שונה מהותית מרוב המקומות שאליהם לוטשים חבריי את עיניהם: כמו שתל אביב אינה מדגם מייצג של הישראליות אלא השפיץ הליברלי־חילוני שלה, כך גם ניו יורק, סן פרנסיסקו, לונדון, פריז - והרשימה עוד ארוכה.
עם כל הכבוד לליברליות של מנהטן, רוב האמריקאים הצביעו טראמפ ורוב הבריטים הצביען בעד הברקזיט - כאקט מפואר של בדלנות לאומית מטומטמת (היום הם משלמים את המחיר, וזו רק ההתחלה). כלומר, שוביניזם טבול בדת הוא האופיום להמונים החדש־ישן, כזה שתמיד יקסום לרבים. חבריי שהתמכרו לחלום הרילוקיישן, עוד יגלו אחרי שייטמעו בסביבת חייהם החדשה, שבן גבירים ותומכיהם יש בכל מקום, אפילו כשהם מדברים באנגלית.
העובדה שהמחשבות על הגירה מכאן מקורן בטעות - וסופן עוד יתברר כטעות, אינה אומרת שהתופעה לא צריכה להדאיג את כל מי שעיניו בראשו. בעיקר כי אכזבה קולקטיבית היא עניין מידבק, שעלול להפוך למגיפה של ממש. כי בינינו, מיהם העוזבים? מי שיש להם אלטרנטיבה. אנשים משכילים ונאורים שחרדים ממה שמעוללת הדמוגרפיה לדמוקרטיה (יש בזה סתירה פנימית כמובן, לכן יודגש: ממה שמעוללת הדמוגרפיה הדתית לדמוקרטיה הפרוגרסיבית), שמקבלים עליהם את הכרעת הבוחר, אך מחליטים לא להיות עמנו עוד. עזיבה שלהם עלולה להיות ההבדל בין תהליך הפיך שהוא ביטוי של מורת רוח ציבורית, לבין תהליך שמזין את עצמו ומסתחרר כמו טורנדו.
לכן גם כמי שלא ממש יושב על המזוודות, אני חרד מפני הבאות: ישראל אולי לא תהיה איראן, בוודאי שלא גרמניה "ההיא", אבל גם אם נהיה "רק" טורקיה, תהיה זו תחילת הסוף.