זה הפך לטקס קבוע, אחד הקבועים שידענו. כל כך קבוע, שהוא מתקבל על ידינו בשלוות נפש. אומנם הוא נוחת בלי להודיע, אבל לעולם אינו מפתיע. תדירותו היא אחת לשבוע בממוצע, בדרך כלל בלילות. ראשונים מכריזים על כך השכנים, כי אנחנו מאומנים בזה פחות. כך כבר 12 שנה, אולי יותר – מי סופר - תוקף צה"ל בסוריה.
ספרי הטייסות גדושים, ומאות תקיפות כבר מאחורינו. מערכה צבאית מתמדת, מדויקת עד לנקודה, בשטחה של אותה מדינה, אף שהיא מכוונת לגורם שלישי. מטרתה איננה לפגוע בלוחמי חיזבאללה או האיראנים, אלא להשמיד תחמושת בעודה בדרכה, בטרם תגיע לבעליה החדשים.
אנחנו העיתונאים מדווחים על המהלומה התורנית וממשיכים הלאה לעמל יומנו. אך אף שהפכה לשגרה, מדיניות התקיפות של צה"ל בסוריה אפופה בשאלות מעניינות. למשל, מדוע הסורים ממהרים לספר על כל תקיפה כמעט דקות לאחר שקרתה. ולמה ישראל שותקת. מדוע בשאר אסד אינו מגיב בירי תגמול; וכמובן הפגיעה בריבונות.
סוריה היא מדינה ריבונית על פי החוק הבינלאומי, ואף שהמשטר שלה מפר כל הזמן את החוק ביחסיו עם האוכלוסייה, כל תקיפה של צבא זר בשטחה היא הפרה לכאורה של ריבונותה. כיצד תסביר ישראל את המדיניות הזו אם תידרש לכך באחד הימים? היום הזה אינו קרוב, אבל אסד ואנשיו מוכנים לבואו. הם אוספים את המקרים ומכינים תיק עב כרס.
הטקס איננו מתקיים רק אצלנו, אלא בעיקר בצד שלהם. עם היוודע דבר התקיפה, יודעים העורכים בטלוויזיה הסורית כי הם חופשיים לדווח על תקיפה ישראלית. במקביל מבשרת סוכנות הידיעות הרשמית על פיצוצים שנשמעו באזור המותקף, ועל מערכות הנ"מ שהופעלו נגד טילי אויב. אחרי כשעה יוצאת הודעה רשמית של צבא סוריה ובה פרטים בסיסיים, אבל כאלה הנותנים תמונה על האירוע.
מהו האזור שבו אירעה התקיפה, מספר הנפגעים, וכמובן הכיוון שממנו באו המטוסים או ירו. זה כמה שנים, מאז כניסת הרוסים לסוריה, שצה"ל נמנע מלחצות את המרחב האווירי הסורי כדי לא לגרום תקלות לרוסים. ירי התקיפה מתבצע משמי רמת הגולן, או הכנרת, או משמי לבנון.
ההודעות שגרתיות אומנם, אבל לשון הדיווח שונה מזו שלנו. התקיפה מכונה "תוקפנות אווירית". אם הטילים נורו משמי הגליל, הם יגידו כי יצאו מ"האדמות של פלסטין הכבושה", ואם משמי רמת הגולן, אזי יאמרו "שמי רמת הגולן הסורית הכבושה". תמיד הם יקפידו לומר כי מערכות הנ"מ שלהם פעלו וירו לעבר הטילים, ולרוב יטענו כי הפילו את רובם. לעולם לא יגלו מהי המטרה שהותקפה, אבל ינקבו במחוז או בקרבת העיר שבו היא שוכנת.
ועדיין, אין לנו סיבה להלין על הסורים. בלעדיהם לא היינו יודעים מה עושים מטוסינו בלילות. ישראל שותקת מהסיבה שבגללה אסד קופץ ראשון – כדי לא להפליל את עצמה.
טהרן לא מבינה רמזים
בעבר, לפני כעשור או פחות, עוד הסתיר המשטר את התקיפות האוויריות של ישראל, או הכריז רק על חלקן. אבל גם הוא נוכח מהר מאוד בכוחן של הרשתות החברתיות. אזרחים צילמו את מקום התקיפה ותיעדו את הלהבות הפורצות ממנו, ובכך הפכו את המשטר ללעג וקלס. אז החליטה דמשק לקחת פיקוד על האירועים, ולפרסם בעצמה את דבר התקיפה. כך עיצבה את העובדות בדרכה. על כן, המידע שבוחרים הסורים לפרסם הוא היחידי המצוי בידינו.
אם נגזר עליו להיות קורבן לתקיפות, מנסה אסד לחלץ מהן נקודות לעיצוב תדמיתו. הן מסייעות לו לטעון כי הוא קורבן מתמשך של ישראל, וכי היא פועלת נגדו בשליחות "ארגוני הטרור" – כך הוא מכנה את המורדים. נוסף על כך, הסורים חותרים בפרסומים הללו – אומנם בהצלחה מועטה – לקומם על צה"ל את הצבא הרוסי. לעת עתה, קציניו של ולדימיר פוטין לא נפלו למלכודת. כל עוד ישראל תוקפת מטרות פרו־איראניות, לרוסים לא אכפת. הם לא נמצאים שם כדי לשמר את מדיניות הגרילה של טהרן.
הצבא הסורי אינו מגיב על התקיפות, והדבר טבעי בעינינו. גם היעדר התגובה אינו דבר מובן מאליו. תארו לכם מצב הפוך. ישראל הייתה יוצאת למלחמה, או לפחות לכמה ימי קרב. אבל אסד מצוי בנחיתות צבאית, ושומר את כוחותיו למשימות דחופות יותר. מדוע יסתבך עבורם, אם הם ממילא הפכו את ארצו בעל כורחו לשדה המשחק שלהם.
האמת הבלתי מוכרזת היא שהמשטר הסורי מפיק תועלת רבה מהתקיפות של צה"ל נגד חיזבאללה והמיליציות הפרו־איראניות. גם אסד, ולא רק ישראל, אינו מעוניין שהאיראנים יסתובבו לו בין הרגליים. הוא היה שמח אם יעזבו את ארצו ויניחו לו. אבל טהרן אינה מבינה רמזים. אחרי שסייעו להצילו במאבק ההישרדות נגד בני עמו, האיראנים מצפים ממנו לתמורה. הם רוצים שליטה במגזרים עסקיים, התבססות צבאית בשטח סוריה - עד כדי סיבוכה במלחמה עם ישראל, ועמדות השפעה ישירות על ניהול המקומות הקדושים לשיעים.
ישראל היא המרסן הראשון במעלה של האיראנים ושלוחיהם בשטח סוריה, והיא עשתה לאסד שירות רב במאות התקיפות הללו. אלמלא נעשו, היה אסד שבוי יותר בידי משמרות המהפכה ואחיהם בחיזבאללה. ועל כך הוא מכיר תודה לישראל, בלבו, בפעם השנייה. מדוע שנייה? כי במהלך שנות המלחמה הקשות, כשהמערב כולו היה נגדו וקרא להפילו, ישראל סירבה לפגוע בשערה משערות ראשו. היא התעלמה מהאווירה בוושינגטון שתמכה בהפלתו, ונמנעה ככל יכולתה מהרפתקאות שיזרזו את בואה.
מחד ישראל שומרת את משטר אסד יציב, ומאידך היא מנקה את ארצו ככל האפשר מנוכחות איראנית. נוסף על כך, היא איננה מיישבת את רמת הגולן בהמוני מתיישבים, כפי שעשתה בשטחים הפלסטיניים. שלל הצעדים הללו, שנעשו מתוך אינטרס ישראלי מגוון, מותירים בידי ירושלים את האפשרות לחדש את שיחות השלום עם דמשק בעתיד.
הכותב הוא הפרשן לענייני
ערבים של גלי צה"ל
[email protected]